נשים בחזית

"יום האישה הוא הזדמנות לציין את יכולתן וחוסנן של נשים לעמוד מול מציאות בלתי נתפשת, להחזיק חזק את בני משפחותיהן, לרפא ולהנהיג", אומרת לדוקטורס אונלי ד"ר ענבל ראובני, מנהלת מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי וסגנית מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי איכילוב, הרופאה שהתמסרה לטיפול בנפגעי הטראומה. ואכן, מאז אירועי שבעה באוקטובר, נשים רבות בישראל לקחו חלק במאמץ המלחמתי והיו שותפות פעילות ומשמעותיות במגוון זירות ותפקידים.

לרגל יום האישה, דוקטורס אונלי מפנה זרקור אל כמה מהרופאות והאחיות מעוררות ההשראה שנרתמו למען הנפגעים בגוף ובנפש, לטובת פצועי המלחמה ובני משפחותיהם, המפונים והחטופים ששבו ממנהרות החמאס:  

ד"ר סבטלנה דוידוב, כירורגית במרכז הרפואי סורוקה – הרופאה שניתחה עשרות פצועים תחת ירי טילים 

"השנה האחרונה המחישה לי יותר מאשר כל שנה אחרת עד כמה בחרתי במקצוע הנכון גם כאישה וגם כתושבת המדינה", אומרת סבטלנה דוידוב, רופאה כירורגית במחלקה לכירורגיה א' במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, נשואה ואם לשניים. "בכל שנה, יום האישה היה עבורי הזדמנות לדבר על שוויון, על התקדמות ועל הדרך שעוד לפנינו. השנה זה מרגיש לי אחרת. השנה בעיני יום האישה הוא לא רק זכויות - הוא על כוח הרצון וההישרדות, על גבורתן של הנשים באשר הן ברגעים החשוכים מרגע פרוץ מלחמת חרבות ברזל ועד היום.

"השנה יותר מתמיד ראיתי נשים שנלחמות ביחד איתי על חיי הפצועים, נשים שנפצעו, שרדו וגילו בתוכן אומץ שלא יתואר, שעמדו מול אימה בלתי נתפשת, בקרב על חייהן, בטיפול בפצועים, בשבי, בשמירה על ילדיהן בתופת הנוראה, ונשים שניצבות אחת בשביל השנייה כדי להמשיך את המחר".

בשבת שבה פרצה המתקפה היה ברור לד"ר דוידוב שהיא יוצאת לבית החולים על אף הירי הרקטי והמחבלים שהסתובבו באזור: "היה לי ברור שמקומי בבית החולים, צריכים אותי, את כולנו, בעבור כולם, אבל לעולם לא אשכח את המבט של הילדים שלי באותם רגעים, שמצד אחד הקרין הערצה לתפקיד החשוב שאליו יצאתי ומצד שני פחד".

"טיפלתי בעשרות פצועים מבלי לדעת מה מתחולל בחוץ. הבנתי שהאירוע אחר, קיצוני ובהיקפים שלא נראו כדוגמתם, לא בסבבים קודמים ובדיעבד, בשום מקום בעולם לא טופלו במקום אחד כ"כ הרבה פצועים מאירוע טרור בזמן שביה"ח תחת ירי מסיבי של טילים"

ב"סורוקה" טיפלו באותה שבת ביותר מ-670 פצועים בהם נשים, ילדים וחיילים, ובמהלך המלחמה ביותר מ-3,900 פצועים, בהם גם חטופים ששבו ארצה. "טיפלתי באופן אישי בעשרות פצועים בחדר הטראומה ובחדר הניתוח מבלי להבין מה מתחולל בחוץ", מספרת ד"ר דוידוב. "הבנתי שהאירוע אחר, קיצוני ובהיקפים שלא נראו כדוגמתם, לא בסבבים קודמים ובדיעבד, בשום מקום בעולם לא טופלו בבית חולים אחד כל כך הרבה פצועים מאירוע טרור, כאשר בית החולים עצמו תחת ירי מסיבי של טילים.

"היממה הזו הבהירה לי שנדרשת נחישות, הקרבה ולכידות של כולנו. אם יש משהו שאני גאה בו מעל להכל זו העבודה המשותפת של כולם יחד בתמיכה ובחיזוק כי האירוע הזה היה גדול, רחב וב'סורוקה' הוא המשיך ימים רבים אחרי".

הנשים ב"סורוקה", מספרת ד"ר דוידוב, בלטו בעשייה שלהן לאורך כל המלחמה: כירורגיות, מרדימות, אחיות, עובדות מעבדה, עו"סיות, פיזיותרפיסטיות, רוקחות, מרפאות בעיסוק, עובדות מינהל ומשק – "כולנו יחד עזרנו להציל חיים ולטפל בפצועים ובחטופים שחזרו.

"בכל מקרה שבו הצלחנו להציל חיי אדם והפצוע שוחרר מהמחלקה, זה נתן לי כוחות עצומים להמשיך. לצד החושך ראינו ב'סורוקה' אור גדול. היו לי כוחות גדולים להמשיך קדימה מול סיפורי הגבורה של נשים שחזו מהשבי, של האמהות שמחכות לילדיהן שישובו מהקרב, של אמהות, בנות ובנות זוג של חטופים ושל חטופה אחת לביאה שתיזכר בליבנו לעד – שירי ביבס ז"ל.

בין הניתוחים שבהם הצליחה להציל חיים, זכורה לד"ר דוידוב אישה צעירה שנפצעה בזמן שנמלטה ממסיבת הנובה. "היא טופלה כבר באותה השבת במחלקה שלנו. הפחד, הבהלה והיגון הרב בהם היתה שרויה היו קשים וגדולים מהפציעה הפיזית. היא השתחררה מאשפוז וכעבור תשעה חודשים שמחנו לשמוע שנולדה לה בבית החולים תינוקת בריאה.

"הסיפור הזה מסמל בעבורי את הנחישות הנשית - נשים הן עמוד השדרה של החברה שלנו ולא רק בשגרה אלא גם ובעיקר כשהכל מתפרק. השנה אני גאה יותר מתמיד להיות אישה, להיות רופאה, להיות חלק מקהילה של נשים שלא מוותרות על החיים, על התקווה ואחת על השנייה".

ד"ר גלית סיבק, מנהלת מחלקת כלי דם במרכז הרפואי בילינסון - הרופאה שמנעה קטיעת גפיים של עשרות לוחמים 

ד"ר גלית סיבק, מנהלת מחלקת כלי דם במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, הצליחה להציל גפיים של עשרות לוחמים שטופלו בבית החולים במהלך המלחמה בעזרת סט כללים חדש ומחמיר שפיתחה ביחס לטיפול הנהוג כיום בניתוחים. למעשה, כל 35 הניתוחים שבוצעו בהובלת המחלקה הסתיימו ללא קטיעה ולא היה צורך בניתוח חוזר.

"על סט הכללים המחמיר הוחלט בהתאם לתנאי המלחמה והוא הוכיח את עצמו בצורה אבסולוטית והותאם לאופי הפציעות הייחודי של החיילים שנפגעו בתמרון בעזה: הדף עצום מקליעים של רובי קלצ'ניקוב, רסיסים גדולים של RPG ושל טילי קורנט, נזק לרקמות כתוצאה מהחום הרב בפגיעה והזיהום שנוצר במהלך חדירת הקליע או הרסיס. המטרה שעמדה לנגד עינינו היתה להימנע מקטיעות של גפיים", מסבירה ד"ר סיבק.

ד"ר סיבק, נשואה ואם לשלושה ילדים, כבר 33 שנים רופאה, לשעבר מנהלת הטראומה בבית החולים לניאדו, נעזרה בפיתוח השיטה במומחיות ובניסיון שלה מהתקופה שבה טיפלה בפצועי פיגועים רבים מאזור השרון.

"החייל הראשון שפגשתי בחדר הטראומה עם פגיעה קשה ברגל תפס לי את היד וביקש, אל תורידו לי את הרגל"

השיטה שפיתחה ועל פיה ניתחה ב"בילינסון" במהלך המלחמה, כוללת מספר אלמנטים: טיפול יסודי בגפה הפגועה, פתיחה של הגפה הפגועה לכל אורכה, ביצוע הטריה של הרקמות, הוצאת גופים זרים כולל רסיסים וחלקי עצם, חיתוך קצוות כלי הדם שנפגע פי שניים מהמקובל, תיקון בעורק בעזרת וריד מרגלו של הפצוע ובסוף פתיחה של העור והתת עור כדי לפתוח מקום לשרירים שסובלים מבצקת והתנפחות כתוצאה מהזמן שבו לא היתה אספקת דם לרגל.

את יכולה לתת דוגמה למקרה שבזכות השיטה שלך והניתוח שביצעת לא קטעו לחייל פצוע את רגלו?

"היה מקרה של חייל עם פגיעה ריאתית קשה לצד פגיעה קשה ברגל והוא הוכנס לתיקון יסודי של הרגל. לאחר הניתוח וכשהחלים מפציעותיו הנוספות, הוא חזר לתפקוד מלא של הרגל ובהמשך הוא גם חזר לרוץ".

איך פותחה השיטה?

"בימים הראשונים של המלחמה ראיתי שחומרת הפגיעות קשה יותר מאשר במלחמות קודמות כאשר יש מעט מאוד ספרות מקצועית בעולם על טיפול בפגיעות מאסיביות בגפיים. השיטות המקובלות פותחו על ידי הצבא האמריקאי ואינן מתאימות לפצועים שלנו.

"החייל הראשון שפגשתי בחדר הטראומה עם פגיעה קשה ברגל תפס לי את היד וביקש, 'אל תורידו לי את הרגל'. לפי מראה הרגל, החשש שלו היה מוצדק, אולם הרגל עדיין היתה בת הצלה. הבנתי באותו רגע שאצטרך לשנות את צורת המחשבה הניתוחית ובעקבות המקרה שלו התחלתי ליצור את הפרוטוקול החדש. הניסיון שצברנו בהמשך עם פצועים רבים נוספים במלחמה הזו יוביל כנראה  לשינוי בפרוטוקולים בכל הנוגע להצלת גפיים בהיבט של ניתוחי כלי דם".

סא"ל ד"ר סשה סטנובסקי, מומחית באורתופדיה במרכז הרפואי הדסה, קצינת הרפואה באוגדת עזה - אמא, רופאה ומפקדת בשלוש חזיתות

מאז תחילת המלחמה, סא"ל ד"ר אלכסנדרה (סשה) סטנובסקי, מומחית באורתופדיה במרכז הרפואי הדסה בירושלים, לא עצרה לרגע ונעה בין טיפול בחולים בבית החולים וניתוחי חיילים פצועים, לבין פיקוד על הצוותים הרפואיים כרופאה הגדודית של אוגדת עזה – אחת החזיתות האינטנסיביות ביותר. לאחרונה זכתה באות הצטיינות מטעם "הדסה" על עבודתה בבית החולים והיא מבקשת להזכיר: "יש עוד כל כך הרבה כמוני".

ד"ר סטנובסקי, מומחית באורתופדיה עם תת התמחות בעמוד שדרה, מתמרנת בחיי השגרה שלה בין שני עולמות תובעניים: חיי המשפחה שלה ביישוב צור הדסה לצד בעלה אסא ושלוש בנותיהם, לבין עשייה מקצועית אינטנסיבית. בשנה האחרונה נוספה חזית חדשה כאשר סא"ל ד"ר סטנובסקי משמשת קצינת רפואה באוגדת עזה במילואים מאז שבעה באוקטובר.

לד"ר סטנובסקי שלוש בנות - תאומות בנות עשר וילדה בת שלוש, שמבינות היטב שאמא נאלצת לעשות תורנויות בעבודה. "הבנות נולדו לזה שאמא על מדים. צבא זה חלק נוכח וקיים וטבעי בבית וגם העובדה שאמא נמצאת בתורנויות בבית החולים". בשבעה באוקטובר, כשהכל התחיל, הצעירה ביותר עוד לא היתה בת שנתיים ומאז לא זכתה להכיר מציאות שבה אמא נוכחת בבית לאורך זמן. בתחילת הדרך חמותה סייעה, אך בהמשך המשפחה נכנסה לשגרה שבה אסא בעלה מנהל את העניינים בבית. "הנורמלי החדש זה שאין נורמלי", אומרת ד"ר סטנובסקי. "הילדות שלי רגילות לדבר איתי מהמסך, מהפלאפון, בזום", אבל לדבריה, "העיקר הוא זמן האיכות, ולא כמה זמן מבלים".

לאחר עשור בשירות סדיר בצה"ל, היא בהחלט מכירה את התמרון המורכב בין חיי הבית לחיי הצבא והיא אינה מתכחשת כלל לקושי ולמורכבות ואפילו לשינוי בתכניות הגדולות שקבעה המשפחה הרבה זמן לפני פרוץ המלחמה - מעבר לניו יורק כדי לצורך התמחות ברפואת עמוד השדרה. בינתיים, טרפה המלחמה את הקלפים ודחתה את תכניותיה לזמן בלתי ידוע.

בשבעה באוקטובר התעוררה ד"ר סטנובסקי לאזעקות בזמן שהתכוננה למבחני שלב ב' ברפואה. באותו יום, לאחר האזעקות, היא הבינה שמשהו לא טוב מתרחש והחלה להתארגן לירידה לדרום בדיוק כשקיבלה את הטלפון שבו ביקשו ממנה להגיע לשטח. "ניסינו להבין מהי תמונת המצב. מה יש לנו בהיבט של איזה גופים, פרמדיקים, אחים, אחיות, מי נשאר חי בגזרה, כי כולנו פתחנו את היום עם הסרטונים המזעזעים וראינו מה קרה בהם. ניסינו להבין רגע איך אנחנו ניגשים לכמויות הנפגעים שיש בגזרה, איפה נפרשים, מאיפה משיגים את כמויות האמבולנסים שצריך", משחזרת ד"ר סטנובסקי.

"היה מעבר ממצב שבת למצב של מלחמה ונדרשנו להבין שהצד הרפואי הפך לעולם אחר לגמרי, שלא הכרנו, תוך ניסיון להשתלט על כל מה שקורה מסביבנו, לעבור מספיגה להתקפה ולהגנה ותקיפה בו זמנית, כשהכל עובר באוגדת עזה"

"חלק גדול היה פשוט לראות בעיניים ולהרגיש בידיים מה קורה איפה כי נשפכו המון כוחות לכל הגזרה. חלק היו אנשים שהכרנו מהשטח וחלק אנשים שפשוט קפצו מהבית והלכו 'לשכב על הגדר' בניסיון לעזור. הכל היה על עיוור שם בדרום", היא מתארת.

לקראת סופו של היום הראשון כבר התחדדה התמונה - לא משהו שהכירו לפני כן. "היו מאות גופות. היה צורך בזיהוי חללים, משימה שהיתה פרוצדורה מורכבת ביותר. היה מעבר ממצב שבת למצב של מלחמה ונדרשנו להבין שהצד הרפואי הפך לעולם אחר לגמרי שלא הכרנו, תוך ניסיון להשתלט על כל מה שקורה מסביבנו, לעבור מספיגה להתקפה ולהגנה ותקיפה בו זמנית, כשהכל עובר באוגדת עזה".

תפקיד קצינת הרפואה של אוגדת עזה שונה מאוד מתפקידה בבית החולים. כרופאה מטפלת היא ניגשת ומטפלת בחולים או בפצועים, מגישה את הסיוע הרפואי במו ידיה במרפאה או בחדר הניתוח. לעומת זאת, כקצינת הרפואה האוגדתית, המפקדת הבכירה, היא אינה יכולה לעצור ולעזור ו"למרות הרצון העז, אני יודעת שאם היא אעזור לטפל פיזית באחד, אני עלולה למנוע טיפול באחרים", היא מעידה.

לדבריה, "שלושת רבעי צוותי 'הדסה' שירתו במילואים. אנשים שעשו תורנויות בבית החולים פתאום מצאו את עצמם יחד במילואים נותנים הכל. בחזית אחרת הגיעו ליחידת הטראומה בבית החולים חיילים פצועים שפונו מעזה ומלבנון עם פגיעות קשות ונזקקו לניתוחי טראומה אורתופדית. הם טופלו באותה רוח של הצלת חיים ומניעה של קטיעת איברים. עבדנו עם כוח אדם חסר, אבל עשינו הכל 24/7 כדי להציל ולהעניק איכות חיים טובה לפצועים. כולנו היינו תחת האלונקה".

היא שירתה במילואים ללא הפסקה ובאופן רצוף חודשים ארוכים וכיום היא משלבת את העבודה ב"הדסה" עם שירות המילואים באוגדת עזה, כאשר את המבחן עצמו היא עברה בהצטיינות והיא מחכה לצאת לתת התמחות.

ד"ר סטנובסקי מבקשת להדגיש כי סיפורה אינו ייחודי וכי יש רבים כמותה – גברים ונשים כאחד, שמצליחים לשלב בין שירות מילואים אינטנסיבי, למשפחה ועבודה תובענית בבית החולים: "המסירות וההתמדה בעיני הן חלק בלתי נפרד מהמקצוע ומהשירות ולא משהו שמייחד רק אותי. זה משהו שטבוע בכולנו", היא מסכמת בחיוך. "תת ההתמחות בעמוד השדרה עוד מחכה לי בניו יורק, יחד עם אתגרים חדשים. עוד אגיע אליה, אבל עכשיו אמשיך לתת מעצמי במקום שבו הכי צריכים אותי".

ד"ר נינה אבשוביץ, מנהלת מחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי הלל יפה - הרופאה שהתנדבה לצוות זיהוי החללים במחנה שורה

ד"ר אבשוביץ החלה את עבודתה כרופאה פנימית בשנת 2008, לאחר שסיימה התמחות בראומטולוגיה ומשנת 2011 ועד היום היא מנהלת מחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה.

שלושה ימים לאחר השבת הנוראית של השבעה באוקטובר, התייצבה ד"ר נינה אבשוביץ במחנה שורה והיתה חלק מצוות הרופאים שעסק בהליך זיהוי חללים. "כשהתבקשתי להתנדב בזיהוי חללים, לא היה בי צל של ספק – ידעתי שאני צריכה להיות שם", היא מספרת.

"יחד עם הצוות שלי עמדתי בשורה, מודעת לאחריות העצומה המוטלת עלינו. משפחות רבות חיכו ליקיריהן, ולנו היה תפקיד קריטי – לזהות, לאשר ולסייע להן לקבל ודאות, גם אם היא כואבת. עמדנו שם יחד, צוות של אנשי מקצוע, מחזיקים זה את זו – ידענו שאנחנו לא לבד. התחושה שיכולנו להביא מענה, גם ברגעים הקשים ביותר, היתה הכוח המניע שלנו. אמנם לא יכולנו לשנות את המציאות, אבל לפחות סייענו למשפחות לקבל תשובות ולזכות בכבוד הראוי להן וליקיריהן.

"האלונקות המשיכו להגיע כל העת, עמוסות בחלקי גופות, עם שאריות של שיער, גומיות, צמידים, חלקי בגדים מאותם צעירים שנרצחו במסיבת הנובה"

אחד המראות הנוראים שזכורים לה הוא פרוזדור ארוך מלא בגופות עם פציעות חמורות, רובן שרופות, חלקן ללא גפיים, מראות קשים שלא ניתן לעכל. "אני זוכרת שעל אחת הגופות היה סימן של מגן דוד", היא מספרת. "לצד הגופות היו מאות ארונות קבורה של חללים צבאיים ואזרחיים, אלונקות שהמשיכו להגיע כל העת, עמוסות בחלקי גופות, עם שאריות של שיער, גומיות, צמידים, חלקי בגדים מאותם צעירים שנרצחו במסיבת הנובה", משחזרת ד"ר אבשוביץ.

העבודה בשורה היתה מאתגרת מאוד. "כל שם, כל פנים, כל פרט קטן – כולם היו משמעותיים. בתוך המורכבות הרגשית, נדרשנו לריכוז מוחלט, למקצועיות בלתי מתפשרת ולרגישות עמוקה. זהו תפקיד שאיש לא רוצה למלא, אבל כשצריך, אי אפשר שלא להיות שם. זה לא רק הליך רפואי, זו שליחות אנושית מהמעלה הראשונה", מסכמת ד"ר אבשוביץ.

ד"ר ענבל ראובני, מנהלת מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי וסגנית מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי איכילוב – הרופאה שהתמסרה לטיפול בנפגעי הטראומה

לפני שנים, כשנסעה ד"ר ענבל ראובני, כיום מנהלת מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי וסגנית מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב, להשתלמות מחקרית באוניברסיטת קולומביה, היא בחרה להתמחות בפסיכיאטריה של הפריון ובמחקר של נשים בתקופות הכי רגישות של חייהן - הריון, לידה ואימהות מוקדמת. היא העמיקה בשאלה כיצד טראומות מוקדמות מעצבות את בריאותן הנפשית בהווה, אך לא שיערה עד כמה ההתמודדות עם טראומה – פגיעות מחד וחוסן מאידך - ילוו את דרכה המקצועית.

כיום היא מובילה מעבדת מחקר מולטידיסציפלינרית שמתמקדת בפסיכיאטריה של הפריון. המחקר המרכזי שלה, במימון הקרן הישראלית למדע (ISF), עוסק בקשר שבין חשיפה לטראומות בילדות לבין הסיכון לפתח תסמינים נפשיים במהלך ההריון ואחריו. במחקר זה היא בוחנת את הקשרים הללו דרך שילוב של שיטות דימות מוחי מתקדמות ומדדים פסיכו-חברתיים, כדי להגביר איתור ואבחון מוקדם של נשים בסיכון גבוה, שתאפשר בהמשך להתערב ולסייע טוב יותר לנשים שחוות מצוקה בתקופה רגישה זאת.

מאז שבעה באוקטובר, ליבת העבודה של ד"ר ראובני עברה לתחום הטראומה. "המלחמה", היא מעידה, "לא אפשרה לאף אחת מאיתנו להישאר רק בתפקיד הניהולי או האקדמי. יחד עם הצוות של המערך הפסיכיאטרי ב'איכילוב' הייתי חלק מהקמת מרפאת 'איכילוב עוטף', שהעניק מענה אקוטי לנפגעי הטראומה. עבדתי על ניסוח פרוטוקולים לטיפול בנפגעים בשלבים הראשונים שלאחר החשיפה לאירוע טראומטי והדרכה של אנשי צוות".

"אני מביטה בהערצה בכוחות מעוררי השראה של נשים - רופאות, לוחמות ואמהות, שמתפקדות ברגעים בלתי אפשריים"

מעבר לכך, ד"ר ראובני היא חלק מהצוות האמון על הטיפול בשבות והשבים ששוחררו משבי החמאס – "חוויה מורכבת ומטלטלת, שאני עדיין מנסה להבין את מלוא משמעותה".

בשנה האחרונה מצאה את עצמה ד"ר ראובני לא רק כפסיכיאטרית ומנהלת מחלקה, אלא גם כבת זוג ואם לבנים בגיל צבא. "אני מביטה בהערצה בכוחות מעוררי השראה של נשים - רופאות, לוחמות ואמהות, שמתפקדות ברגעים בלתי אפשריים", היא אומרת. "בשנה של אובדן ושבר אישי ולאומי, אני פוגשת שוב ושוב את כוח החיים, נפעמת מכוחות הנפש האנושית וחוש ההומור שמצליח לתת כוח ולהפיח תקווה, גם ברגעים הקשים ביותר.

"יום האישה השנה עבורי הוא הזדמנות לציין את יכולתן וחוסנן של נשים לעמוד מול מציאות בלתי נתפשת, להחזיק חזק את בני משפחותיהן, לרפא ולהנהיג. העבודה שלנו עם נפגעי הטראומה תימשך עוד שנים. ועדיין, אני מוצאת את עצמי עם תקווה. תקווה ששאובה מהכוחות של מטופלים ומטופלות שחו את הגרוע מכל, ובכל זאת מבקשים לחיות ולעשות טוב".

ד"ר קטיה דיין, מנהלת מחלקת כירורגיה כללית במרכז הרפואי וולפסון – הרופאה שטיפלה בפצועים שזרמו מהעוטף

בשבעה באוקטובר התמודדו בתי החולים סורוקה בבאר שבע וברזילי באשקלון עם היקף פצועים הגדול ביותר שהיה אי פעם בישראל. בזמן זה בוצע מבצע הפינוי השניוני הגדול ביותר בישראל מבתי החולים בדרום לבתי חולים במרכז, אך נפגעים רבים פינו את עצמם עצמאית וזרמו לבתי החולים בגוש דן, ללא הודעה מוקדמת.

ד״ר קטיה דיין (61), מנהלת מחלקת כירורגיה כללית במרכז הרפואי וולפסון בחולון, טיפלה בבוקר השבת השחורה בפצועי העוטף ובהמשך בנשים ששבו משבי החמאס. ״בבוקר השבעה באוקטובר הגעתי מיידית לבית החולים והקמנו חמ״ל כדי להתכונן לקבלת פצועים בעקבות ירי טילים ואירוע רב נפגעים״, משחזרת ד״ר דיין. ״ככל שהתקדם הבוקר התחלנו לקבל דיווחים על נפגעים באזור העוטף שמספרם הלך ועלה משעה לשעה. בתחילה הכנו את בית החולים למלחמה: חולים שניתן היה לשחרר שוחררו מכל המחלקות, פינינו מיון, הקפצנו צוותים והכנו את עצמנו לקליטת פצועים״.

הפצועים הראשונים שהגיעו ל"וולפסון" פונו עצמאית במכוניות פרטיות, באוטובוס ובמוניות מהדרום. ״כל הצוותים המטפלים בטראומה, שעליהם הייתי אחראית בין השאר, טיפלו בכ-80 פצועים שסבלו בעיקר מפציעות רסיסים, עיניים, אורתופדיה ופלסטיקה. בנוסף, באותו לילה נפל טיל באזור חולון שבעטיו קיבלנו כ-20 נפגעים נוספים״.

הימים הבאים היו מאתגרים מבחינה אישית, מקצועית ולאומית. ״האתגר העיקרי היה הכנת הצוותים, המחלקות ובית החולים למלחמה בהתראה של שעות, כאשר במקביל טיפלנו בחולים ובפצועים. ברקע נמצאת הדאגה העצומה לבני המשפחה ולקרובים", מספרת ד"ר דיין.

ד״ר דיין היא מהכירורגיות הכלליות הראשונות בישראל ואת התפקיד קיבלה עליה בתקופה שבה הדבר היה נראה כמעט בלתי אפשרי. ״זה מקצוע שוחק", היא מדגישה, "ואין הרבה רצון של נשים להיכנס לתחום הזה. למרות הקשיים, מתחילת דרכי רציתי לשבור תקרות זכוכית ולהראות לנשים אחרות שאפשר וצריך לשאוף לתפקידים בכירים. זה קשה אבל אפשרי״.

כיום ד"ר דיין היא האישה היחידה בישראל שמנהלת מחלקת כירורגיה כללית ועל היכולת לשלב בהצלחה קריירה וחיי משפחה, היא אומרת: ״בעלי סייע לי המון וגם אמי. יחד עם זאת אני חושבת שאין מספיק תמיכה מהמדינה ומהרשויות, מה שיוצר קשיים רבים. גם מבחינה חברתית, רוב הבתים לא מתורגלים לחלוקת האחריות באופן שווה בין הבעל לאישה ולכן כחברה וכמדינה הנושא הזה טעון שיפור. צריכים ליצור סביבה שתאפשר לנשים לבחור בעבודה דרשנית".

לסיכום היא מפנה מסר לנשים צעירות בתחילת דרכן: "תחלמו ותעזו - ככל שיהיו יותר נשים בעמדות בכירות, אחרות יבואו בעקבותיהן".

ד"ר ורד פליישר-שפר, מנהלת הפגייה במרכז הרפואי לגליל – שנה ורבע מתחת לקרקע עם פגים קטנטנים   

למרות ששימשה רופאה בכירה במחלקת הפגייה של המרכז הרפואי לגליל בנהריה במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, שום דבר לא הכין את ד"ר ורד פליישר-שפר, היום מנהלת הפגייה, לשבעה באוקטובר 2023. הפגייה היתה המחלקה הראשונה בבית החולים שהועברה למתחם תת קרקעי, בו שהו פגים קטנטנים והוריהם כשנה ושלושה חודשים ברציפות, במרחק תשעה ק"מ מהגבול עם חיזבאללה.

"באותה שבת בבוקר הייתי כוננית, והאזעקות הראשונות תפסו אותי בדרך למרכז הרפואי", היא נזכרת. "מהר מאוד ההנהלה, בראשות פרופ' מסעד ברהום, הבינה שאנו נמצאים במצב מלחמה ושחייבים להוריד את כלל הפגים יחד עם הצוות והמכשור הנלווה למתחם ממוגן. לשמחתי, ההנהלה מאוד תמכה ועזרה".

ד"ר פליישר-שפר, בת 63, נשואה + 1 וסבתא גאה לשלושה נכדים, עובדת במרכז הרפואי לגליל ב-24 השנים האחרונות, מתוכן 14 שנים כמנהלת הפגייה.

"מעולם לא קיטרתי או טענתי שהופליתי לרעה עקב היותי אישה. תמיד הסתכלתי על עצמי כעל אדם שצריך לשאוף הכי גבוה שאפשר, וכך לדעתי צריכה לנהוג כל אישה: לאהוב את העשייה היומיומית, להקשיב לקול הפנימי, להאמין בעצמך ולדחוף לשינויים"

בימי המלחמה, כאשר הטילים שרקו מעל ומחלקת הפגים, רובם במשקלים נמוכים ביותר, לעתים 600 ו-700 גרם, היתה במתחם תת קרקעי, ד"ר פליישר-שפר המשיכה לתת את הטיפול הטוב והמקצועי ביותר לפגים, יחד עם מעטפת תמיכה להוריהם ופעלה ללא פשרות: "המצב המאתגר לא היווה בשום אופן תירוץ לשחרר את הרסן או להקל ולו במעט על הטיפול, והמשכנו כרגיל לעמוד באתגרים השוטפים, כמו מניעת זיהומים, מניעת דימומים מוחיים ואפילו ישיבות הכנה לשחרור הפג לביתו".

היא רואה ביום האישה הבינלאומי יום חשוב, המסייע לקדם את זכויות הנשים, אך באותה נשימה מדגישה: "מעולם לא לקחתי את עצם היותי אישה כתירוץ או כמכשול. מעולם לא קיטרתי או טענתי שהופליתי לרעה עקב היותי אישה. תמיד הסתכלתי על עצמי כעל אדם שצריך לשאוף הכי גבוה שאפשר, וכך לדעתי צריכה לנהוג כל אישה: לאהוב את העשייה היומיומית, להקשיב לקול הפנימי, להעז לחלום, להאמין בעצמך ולדחוף לשינויים".

לדבריה, ללא שיתוף הפעולה ההדוק והתמיכה מצד בן הזוג ובנה, היא לא היתה יכולה לעבוד בתפקיד כה מאתגר, ודאי שלא שנים רבות כל כך. "גם לבעלי יש קריירה משלו כרופא שיניים, אבל היה לו ברור שהוא תומך בי מהרגע הראשון ונותן לי את כל הגב כדי שאצליח, אם זה לבצע את מטלות הבית או להיות עם הילד כשהיה תינוק. מעולם לא היתה שעה קבועה שבה חזרתי הביתה בסוף יום העבודה וגם בבית העבודה לא פסקה.

"יש כמה תכונות נשיות שמסייעות לי להצליח בעבודתי", היא אומרת, "התכונה החשובה ביותר בעיניי היא היכולת לתקשר עם אנשים ולהשאיר את האגו בצד. אני תמיד אהיה זו שמנהלת את האגו ולא ההפך".

ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא –  הרופאה שעטפה את התאילנדים ששבו משבי החמאס

מלחמת שבעה באוקטובר הציבה אתגרים חדשים בפני מערכת הבריאות בישראל, אחד הבולטים בהם היה קליטת השבויים ששוחררו משבי חמאס בעזה. ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא, עמדה בחזית המאמץ הזה כשהובילה את מתחם השבים וקלטה מאז תחילת המלחמה את 29 האזרחים הזרים ששוחררו, רובם אזרחים תאילנדים.

מעבר לתפקידה כסגנית מנהלת המרכז הרפואי ואחראית על מבצע קליטת השבים, ד"ר סגל היא מומחית ברפואת ילדים וגסטרואנטרולוגיה ילדים, בעלת תואר שני במינהל עסקים, בוגרת תכנית ענבר לניהול ומנהיגות במערכת הבריאות. טרם תפקידה הנוכחי שימשה כסגנית ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות.

לדבריה, האתגר הרפואי והאנושי בקליטת השבים הזרים היה חסר תקדים. בניגוד לשבויים הישראלים, לחטופים התאילנדים לא היו בני משפחה שחיכו להם בישראל, מה שחייב את צוות בית החולים להיות עבורם לא רק מטפלים אלא גם תומכים רגשיים ומשפחה חמה.

"הוקדשה תשומת לב רבה להתאמות תרבותיות, במיוחד בכל הנוגע לאינטראקציות עם הצוותים הרפואיים. לדוגמה, בתרבות התאילנדית קיימת רתיעה ממגע פיזי מסוים, וצורת הפנייה והכבוד כלפי מבוגרים חשובה ביותר"

בית החולים נערך מראש לקליטתם עם צוותי רפואה מתוגברים, רופאים פנימאים ויועצים מתחומים שונים, עו"סים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, תזונאיות וצוותים לוגיסטיים. כמו כן, נוצר שיתוף פעולה הדוק עם השגרירות התאילנדית בישראל ומשרד החוץ הישראלי.

"החטופים התאילנדים הגיעו מבוהלים, פצועים ומורעבים, עם פערי שפה ותרבות שהצריכו גישה רגישה ומותאמת", מספרת ד"ר סגל. "רבים מהשבים דיברו תאית בלבד ולכן נדרש גיוס מתורגמנים זמינים 24/7. כל שיחה רפואית, הנחיה או אינטראקציה נדרשה לתרגום מיידי כדי להבטיח הבנה מלאה, תיווך הטיפול, מתן סיוע רגשי וכמובן תקשורת של צרכים. הוקדשה תשומת לב רבה להתאמות תרבותיות, במיוחד בכל הנוגע לאינטראקציות עם הצוותים הרפואיים. לדוגמה, בתרבות התאילנדית קיימת רתיעה ממגע פיזי מסוים, וצורת הפנייה והכבוד כלפי מבוגרים חשובה ביותר.

"בנוסף, בשל הצניעות והכבוד לישראלים, התאילנדים לא נוטים לבקש בקשות ולהביע הסתייגות לטיפולים שונים, והיה לנו חשוב לתווך ולטפל בהתאם. אתגר בולט נוסף היה ההתאמה התזונתית. התאילנדים רגילים לצרוך אורז כמעט בכל ארוחה, והיה חשוב לספק להם תזונה מוכרת שתסייע בהתאוששותם. התפריט במתחם הותאם במיוחד עבורם, בשיתוף פעולה עם תזונאים".

בניגוד לפעימה הראשונה בה שבו החטופים לאחר כ-54 יום בשבי, בפעימה השנייה שבה השתחררו סאטיאן סוואנאקם, פונגסק טהנה, באנאוואט סהטאו, וואצ'ארה סריהאון וסוראסאק לאמנאו, ששוחררו לאחר 482 יום בשבי חמאס, נוספה גם אי ודאות לגבי מצבם הבריאותי, התזונתי והנפשי לאחר תקופת השבי הממושכת.

לשם כך הוקם מתחם מפנק שכלל חדרים פרטיים מאובזרים, כולל ביגוד, מוצרי היגיינה ואף פטיו חיצוני שבו יכלו השבים להירגע באוויר הפתוח. לאחר חמישה ימי התאוששות הוטסו לארץ בני משפחותיהם, והמפגש ביניהם היה רגע מרגש במיוחד שלא הותיר עין יבשה.

"הפקנו תובנות חשובות מסבב השחרורים הקודם", אומרת ד"ר סגל, "למדנו על חשיבות ההתאמה התרבותית – החל מהרגלי תזונה, דרך דפוסי תקשורת ועד לאופן שבו יש לגעת או להימנע ממגע פיזי בהתאם לרגישויותיהם.

"לשמחתנו, ראינו אותם מתאוששים מדי יום ושעה לנגד עינינו. היה מרגש לראות אותם נפתחים אלינו, שמחים האחד עם השני, משתפים באירועים שחוו ומתחילים לחזור לחיים. הרגשנו זכות לקחת חלק באירוע היסטורי זה ולייצג את מערכת הבריאות ואת מדינת ישראל בטיפול באנשים שנקלעו למלחמה לא להם".

פרופ’ יעל הנקין, מנהלת מכון השמיעה, השפה והדיבור ושירות ההפרעות בתקשורת במרכז הרפואי שיבא - המומחית שהחזירה לנפגעי המלחמה את היכולת לתקשר

בין המומחים שנרתמו למאמץ הרפואי במהלך המלחמה בולטת גם עבודתה של פרופ’ יעל הנקין, מנהלת מכון השמיעה, השפה והדיבור ושירות ההפרעות בתקשורת במרכז הרפואי שיבא. פרופ’ הנקין וצוותה עסקו בטיפול בחבלות אקוסטיות והפרעות תקשורת בקרב חיילים, אזרחים וחטופים שחזרו משבי חמאס.

"עיקר העיסוק שלנו במלחמה היה בראש ובראשונה אבחון וטיפול בפגיעות שמיעה – גם חבלות אקוסטיות מרעש ירי והפגזות וגם חבלות הדף שנגרמות מגלי הפיצוצים", היא מסבירה. "לפי הנתונים שאספנו ממאות רבות של חיילים שהגיעו ל'שיבא' ונבדקו על ידנו, לכ-45% היתה ירידה בשמיעה ולאחוז דומה הופיע טנטון – תופעה שמשפיעה באופן דרמטי על איכות החיים ויכולה להוביל לדיכאון, במיוחד כשהיא משתלבת עם טראומה נפשית".

כבר בשמונה באוקטובר גובש ב"שיבא" פרוטוקול מיוחד לבדיקת שמיעתם של חיילים בשלוש נקודות זמן: ביום הפציעה, וככל שנמצא שיש להם ירידה בשמיעה, הם נבדקו שוב לאחר שבוע ולאחר שלושה חודשים, מתוך ידיעה שבחלק מהמקרים ישנה החלמה ספונטנית.

"לראות פצוע שמצליח שוב לשמוע, לדבר או אפילו להביע בקשה – זה רגע שבו מבינים שלא רק עזרנו לו בהחלמה אלא החזרנו לו חלק ממי שהוא"

"לחיילים עם ירידה קבועה בשמיעה התאמנו מכשירי שמיעה, והיו אף מספר חיילים שהושתלו עם שתל שבלול ומטופלים באופן קבוע לשיקום שמיעתם", מספרת פרופ' הנקין. עבור הסובלים מטנטון הותאם טיפול ייחודי שכלל סדנאות קבוצתיות בהובלה משותפת של קלינאית תקשורת ופסיכולוג קליני עם תכנית טיפול המבוססת על CBT ומיינדפולנס.

מעבר לטיפול בשמיעה, התמודדה פרופ’ הנקין גם עם פצועים רב מערכתיים שסבלו מהפרעות בליעה או חוסר יכולת לדבר. "טיפלנו בהרבה חיילים במצבים קשים בשלב מוקדם, כבר בטיפול נמרץ, במחלקת הטראומה ובמחלקות הכירורגיות. הטיפול בהם כלל שימוש בתקשורת תומכת חלופית – טאבלטים, לוחות תקשורת ואמצעים דיגיטליים שאפשרו להם להביע רגשות ולתקשר עם הצוותים ועם המשפחות", היא מסבירה.

"כשפצוע במצב מורכב מצליח, לראשונה מאז הפציעה, לתקשר עם בני משפחתו ועם הצוות הרפואי, זו נקודת מפנה משמעותית בתהליך ההחלמה. זה לא רק עניין של נוחות אלא חלק מהותי מהיכולת שלו להבין היכן הוא נמצא, להביע רצונות וצרכים, לומר מה הוא מרגיש ומה כואב לו ולחזור להיות חלק מהסביבה שלו".

פרופ' הנקין וצוותה פעלו באינטנסיביות במחלקות השונות של בית החולים השיקומי כדי לסייע לחיילים עם הפרעות בליעה לחזור לאכול שוב דרך הפה, ובהקשר של שפה ודיבור, קלינאיות התקשורת עשו עבודה משמעותית כדי לטפל בחיילים שעברו פגיעות ראש-צוואר קשות וסבלו מצרידות ומקושי להפיק קול ובחיילים עם פגיעות קוגניטיביות עקב פציעת ראש.

"העבודה שלנו בתחום של הפרעות בתקשורת במהלך המלחמה היתה מגוונת ונגעה בהרבה תחומים", מסכמת פרופ' הנקין. "בסופו של דבר, התקשורת היא מה שמחזיר לאדם את תחושת השליטה, את החיבור לעולם. לראות פצוע שמצליח שוב לשמוע, לדבר או אפילו להביע בקשה – זה רגע שבו מבינים שלא רק עזרנו לו בהחלמה אלא החזרנו לו חלק ממי שהוא".

ד"ר סוזנה מוסטובוי, סגנית מנהל במרכז הרפואי ברזילי – מנהיגה בלב הסערה

על רקע האזעקות, כשקולות הנפץ החרידו את השקט, ד"ר סוזנה מוסטובוי, סגנית מנהל בית החולים ברזילי, לא היססה. בשבעה באוקטובר היא היתה בין הראשונים להגיע למרכז הרפואי באשקלון, במטרה אחת: להגן על חיי אחרים.

ד"ר מוסטובוי, תושבת אשקלון, נשואה ואם לשניים, מומחית בפסיכיאטריה ובמינהל רפואי, בוגרת תכנית ענבר לעתודה ניהולית, אחראית על תפעול שוטף של חדרי ניתוח וטרום ניתוח, מחלקות מנתחות, מלר"ד ומערך ילדים ב"ברזילי". בימי המלחמה הסוערים היא  הובילה את צוותי הטריאז' במלר"ד, ניווטה מטופלים לחדרי ניתוח וניהלה ביד רמה את המחלקות המנתחות, מערך הילדים ועוד.

היא גם ראתה מעבר לפציעות הפיזיות והבינה את הצורך הדחוף בחיזוק החוסן הנפשי של הצוותים הרפואיים והובילה צוות לחיזוק חוסן העובדים, יוזמה משמעותית שנועדה לתמוך בצוותים הרפואיים בתקופה מאתגרת. כמזכ"לית האיגוד הפסיכיאטרי ושותפה פעילה בקידום התמחות פסיכיאטריה בקהילה, היא פועלת כל העת לחיזוק שירותי בריאות הנפש בתקופה הנוכחית.

בחודשים הראשונים של המלחמה ד"ר מוסטובוי השקיעה גם בבריאותם של תושבי האזור והובילה צוותים רפואיים להעניק טיפולים ובירורים, תוך גילוי רגישות ואכפתיות. היא לא הסתפקה בכך ויזמה שיתוף פעולה עם משרד הקליטה ועיריית אשקלון לשילוב עולים חדשים במקצועות הבריאות במרכז הרפואי ובזכותה נקלטו עשרות עולים חדשים שתרמו מכישוריהם למערכת הבריאות המקומית.

כמי שמרכזת בבית החולים את קליטת החטופים החוזרים משבי החמאס, הקימה מוסטובוי צוות רב מקצועי ייעודי המורכב מרופאים, אחיות, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, על מנת להבטיח שכל שב יקבל את הטיפול הטוב ביותר תוך רגישות והבנה לצרכיו הייחודיים. ד"ר מוסטובוי רואה במשימה זו שליחות אישית ומשקיעה בה את כל כולה.

מהנהלת ביה"ח ברזיל ביקשו לציין כי "ד"ר מוסטובוי היא דוגמה ומופת למקצועיות, אחריות, אנושיות ומנהיגות מעוררת השראה. ביום האישה, אנו מצדיעים לה על תרומתה האדירה לבריאות הציבור ועל היותה סמל של עוצמה ונתינה".

פרופ' ענב יפת, מנהלת היחידה לרפואת האם והעובר במרכז רפואי צפון – הרופאה שדאגה למפונות בהריון 

במרכז רפואי צפון (פוריה), בעיצומה של אחת השנים המורכבות שידעה מערכת הבריאות בישראל, ניהלה פרופ' ענב יפת את היחידה לרפואת האם והעובר בתנאים שהצריכו פתרונות יצירתיים ותושייה.

פרופ' יפת, מומחית ברפואת נשים ויולדות עם דגש על הריון בסיכון, עומדת גם בראש מרפאת סוכרת בהריון. בשנה האחרונה, כשהמלחמה שינתה את מפת הרפואה בישראל, היא וצוותה טיפלו בעשרות נשים מפונות מדרום הארץ ומצפונה. נשים אלו הגיעו ללא מענה רפואי, בלי גישה נוחה לטיפול קבוע ועם צרכים דחופים.

במציאות שבה נשים הרות זקוקות למעקב מתמשך, לא ניתן לדחות תורים בחודשים – הפתרון היה יצירת מסלול מיידי לכל מפונה שזקוקה למעקב הריון בסיכון

במרפאת סוכרת בהריון ובמרפאת סיבוכי הריון, הפתרון שהותאם למצבי החירום כלל מערכת חדשנית לניהול מעקב הריון מרחוק באמצעות אפליקציה ייעודית - "הריון מתוק בשלט רחוק". המערכת מאפשרת ניטור בזמן אמת של מצבן של נשים בהריון בסיכון, גם במצבים של פינוי או חירום, ובכך שיפרה את רמת המעקב הרפואי ושמירה על בריאותן של המטופלות.

כך למשל, אחת מהמטופלות פונתה מהדרום לאחר אירועי שבעה באוקטובר והגיעה עם סוכרת הריונית לא מאוזנת. ללא גישה לרופא הקבוע שלה, היא הופנתה על ידי הקהילה לטיפול במרפאה בניהולה של פרופ' יפת. אישה אחרת, שפונתה מקריית שמונה, סבלה מסוכרת סוג 1 מורכבת, ולא הצליחה לאזן את עצמה בתנאי הפינוי. בעזרת מודל טלרפואה מרחוק, שהותאם במיוחד למצבי חירום, הצליחו ללוות אותה רפואית גם כשהיתה בתנועה בין מקומות מגורים זמניים. לבסוף, היא אף אושפזה לצורך ליווי צמוד עד ללידה.

במציאות שבה נשים הרות זקוקות למעקב מתמשך, לא ניתן לדחות תורים בחודשים – הפתרון היה יצירת מסלול מיידי לכל מפונה שזקוקה למעקב הריון בסיכון. לשם כך גויסו כל אנשי הצוות, כולל לילך יעקב-שביט, אחות מומחית סוכרת וצוות התזונאיות בניהולה של גלית מגריל, שהיו זמינות גם דרך האפליקציה וגם במייל.

בתוך מורכבות המלחמה, התמודדה המחלקה עם צורך דחוף להמשיך ליילד בבטחה תחת אש. כאשר נדרשו להעביר את היולדות לקומת המרתף, התשתיות שהיו זמינות הצטמצמו משמעותית. פרופ' יפת יחד עם הצוות הסיעודי, בניהולן של נידאל חאג' ומירב מאיר, התאימו את נהלי העבודה כך שתהליכי זירוז לידות והאשפוז יתקצרו באופן שלא יפגע בבטיחותן של היולדות והתינוקות.

מעבר לעשייה הקלינית, פרופ' יפת ממשיכה לקדם מחקר וחדשנות רפואית. אחד הפרויקטים המרכזיים שהיא מובילה הוא מחקר על אפליקציה לניהול מעקב הריון, שמאפשרת ניטור בזמן אמת ושיפור רמת המעקב אחרי הריונות בסיכון, גם מרחוק.

"למרות כל האתגרים", מסכמת פרופ' יפת, "אסור לנו לשכוח שהריון הוא דבר משמח – אנחנו כאן כדי לוודא שהשמחה הזו תישאר ושכל אישה תקבל את הטיפול שמגיע לה, עם חיוך ותחושת ביטחון".

שרה בדש, מפקחת קלינית בהנהלת האחיות, המרכז הרפואי הלל יפה – אם ואחות לפצועים ולבני המשפחות

מאז החלה המלחמה בשבעה באוקטובר דאגה שרה בדש, מפקחת קלינית בהנהלת האחיות במרכז הרפואי הלל יפה, לכל צורכיהם של הפצועים שהגיעו לבית החולים ולבני משפחותיהם, החל מציוד בסיסי לשימוש יומיומי, כמו ביגוד ותכשירי רחצה ועד למציאת מקומות לינה בקרבת בית החולים וארוחות חמות עבורם במשך כל השהייה.

בדש עובדת במרכז הרפואי הלל יפה החל משנת 1987. היא החלה את דרכה כאחות מוסמכת וכיום מכהנת כמפקחת קלינית בהנהלת האחיות. במסגרת תפקידה היא אחראית להובלת תהליכי שינוי רבים באגף הכירורגי עליו היא מופקדת ובחדרי הניתוח.

משבעה באוקטובר נרתמה בדש לכלל המשימות הנדרשות בבית החולים, כולל גיוס מתנדבים לצורך התאמת כסאות גלגלים ייחודיים לפצועי קטיעה, גיוס מקומות לינה להורים ולבני משפחותיהם של הפצועים, קיום פעילויות לחיזוק החוסן של הצוות המטפל כמו שיחות קבוצתיות ואישיות עם גורמי מקצוע מוסמכים, וכן הירתמות מלאה לכלל צורכי הפצועים שאושפזו ומשפחותיהם בהיבטי חיזוק, מורל ותמיכה, כולל חגיגת ימי הולדת לפצועים המאושפזים, ביקורים של זמרים וידוענים, טקס הפרשת חלה לבקשת המשפחות ועוד.

בזכות פועלה הרב נבחרה בדש על ידי חטיבת בתי החולים הממשלתיים להיות אחת מהנשים המובילות והמשפיעות בראי אירועי מלחמת חרבות ברזל.

ד"ר חנה קנאי, מתמחה ברפואת ילדים במרכז הרפואי שערי צדק – בין ההתמחות לשירות משמעותי ב-8200

בשבעה באוקטובר עבדה ד"ר חנה קנאי, בת 34, נשואה ואם לשני ילדים, כסטאז'רית במרכז הרפואי סורוקה וממש עם תחילת המלחמה עברה עם משפחתה מבאר שבע לירושלים והחלה את התמחותה ברפואת ילדים במרכז הרפואי שערי צדק.

"להיות חלק מהצוות הרפואי ב'סורוקה' באוקטובר 2023 היתה חוויה מעצבת מאוד עבורי", היא מספרת. "כולם התגייסו ועבדו כתף אל כתף כדי לשקם את תושבי הדרום ואת תחושת הביטחון של כולנו, אחרי שאיבדנו כל כך הרבה".

עם תחילת המלחמה התגייסה ד"ר קנאי לשירות מילואים כקצינה ב-8200 בדרגת רב סרן ועשתה מעל 100 ימי מילואים. "אחת המשימות המשמעותיות בהן לקחתי חלק במילואים היתה להכין את השטח מבחינה מודיעינית לדרג הנפרס. כלומר, לייצר מודיעין עדכני ורלוונטי ברמות הכי טקטיות ופרקטיות עבור הכוחות שצפויים לפעול באזור מסוים.

"השילוב של להיות אמא, רופאה מתמחה ורב סרן במילואים במקביל היה מאתגר"

"עבדנו חודשים ארוכים כדי למפות ולסכל כל איום אפשרי על כוחותינו וכדי לאפשר לכוחות לתמרן עם מעטפת בטיחות מקסימלית. כשהגיע הרגע ונקראנו שוב, הפעם כדי ללוות כוח בזמן שהוא מתמרן בשטח, ממש ראינו איך העבודה שלנו מצילה חיי אדם". 

על האתגרים בשנה האחרונה היא אומרת כי "השילוב של להיות אמא, רופאה מתמחה ורב סרן במילואים במקביל היה מאתגר. בזמן שאחרים עשו המון ימי מילואים ואמרו כן באהבה לכל קריאה ולכל משימה, חוויתי מוגבלות בגלל ההתמחות וכל הזמן חשתי את המתח של להיות שם ופה.

"מבחינת כוח אדם, סביב המלחמה היינו באיוש מינימלי שהצריך ממני איזון בין ימי המילואים להתמחות, דבר שלשמחתי התאפשר ביחידה שלי וכמובן שלא מתאפשר בכל מקום.

"באחד משלבי התמרון ליוויתי כוח במשימה רגישה, וכל הזמן שאלו אותי למה אני כל כך בלחץ, הרי אני אמורה להיות רגילה להיות אחראית לחיי אדם וגם במיון אני צריכה להיות בשיאי ולתפקד בכל שעה ובכל מצב צבירה. הסברתי שהתפקיד שלי בצבא הוא לא המקצוע שלי והמילואים הם לא המקום הטבעי שלי. זה באמת גרם לי להבין כמה אני שמחה בעבודה שלי, אני בת בית במחלקה ובמיון ילדים. כמובן, השתדלתי לתת את כל כולי בצבא, אבל בסוף אני רופאת ילדים".