השיחה עם ד"ר יהודה סבינר, רופא מתמחה ברפואת ילדים ממרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, התקיימה יום לאחר שיצא מרצועת עזה. כרופא שנלווה לחודשיים של פעילות עצימה בחטיבת יפתח, חטיבת מילואים של לוחמי אגוז, יחידת קומנדו של זרוע היבשה של צה"ל, המתנו זמן רב לקבלת האישור מדובר צה"ל לראיון.
לאחר לילה עם המשפחה בבני ברק, חזר ד"ר סבינר ליחידת יחצ"א - יחידת חילוץ ארצית, שבה הוא משרת בשירות הרגיל שלו. הוא התגייס לצה"ל בגיל 30 במסלול מקוצר, לאחר שכבר החל את לימודי הרפואה והצטרף ליחצ"א - יחידה מיוחדת של פיקוד העורף שהוקמה בעקבות אסון צור, כמענה לאירועי הרס כבד במתאר אזרחי ובאזורי לחימה. היחידה נחשבת לאחת היחידות המקצועיות בתחומה בעולם והיא מייצגת את ישראל בכבוד בחילוץ באירועי אסונות דוגמת רעידות האדמה שאירעו בתורכיה ובנפאל.
ד"ר יהודה סבינר, בן 33, הוא אב לארבעה ילדים, יוצא חסידות גור, שגדל בשכונת הר נוף בירושלים. כשהוא נשאל לגבי המסלול פורץ הדרך שעבר, הוא עונה ב"נדוש", "מביך". קשה לחלץ ממנו מידע שאינו פרגון, וכשאומרים פרגון – נפרץ הסכר ושם נמצאים כולם, הקולגות והנהלת "שניידר", המפקדים, צוותי הרפואה והחיילים ביחידה, פרק מיוחד של פרגון (מוצדק, ללא צל של ספק) מוקדש לאשתו ולילדיו.
"למדתי רפואה בבית הספר לרפואה בטכניון וסטאז' עשיתי ב'שיבא'. התחלתי בפנימית ק' – קורונה – אצל פרופ' גדי סגל ב-1 במרץ 2020, כשהקורונה הגיעה ארצה", הוא מספר. "הייתי במחלקה הראשונה שנפתחה במדינת ישראל לטיפול בקורונה והייתי הרופא השלישי שהיה במחלקה הזו. גדי פתח את המחלקה, הכניס מתמחה ואותי כסטאז'ר. למעשה, זה היה בית חולים שדה ש'שיבא' פתחו מחוץ לבית החולים. זו היתה תקופה מאוד מכוננת בגלל חוסר הוודאות, הפחד, השמועות על מוות במספרים גדולים של צוותים רפואיים בסין ומשתנים רבים נוספים. זו היתה הכנה טובה מאוד למצבי אי ודאות בתנאים תת מיטביים שהתמודדתי איתם בעתיד".
"בשבעה באוקטובר, באמבולנס הראשון שהגיע היו מתנדבים מבני ברק, אנשים עם שיער שיבה, מבוגרים שהגיעו לתגבר את הכוחות. כל אחד מהם ידע איזה סיכון הוא נוטל על עצמו"
ד"ר סבינר עם צוותי הצלה. צילום: יונדב הורניק
בשבעה באוקטובר הוא היה עם משפחתו בבית הוריו בשכונת הר נוף. ב-7:48 הוא הוזנק עם יחידת יחצ"א לדרום. על התקופה ביחידת יחצ"א הוא מספר: "מצב כל כך כאוטי. פעלנו בתחילה באשקלון ויצא לי לטפל שם במתארים די גדולים של הרס. לא פעם ולא פעמיים טיפלנו תוך כדי נפילות טילים סביבנו. הצוות שלי כלל חובשים ופרמדיקים מתנדבים, חלקם מקומיים ואחרים הגיעו מרחוק. באמבולנס הראשון שהגיע היו מתנדבים מבני ברק, אנשים עם שיער שיבה, מבוגרים שהגיעו לתגבר את הכוחות. כל אחד מהם ידע איזה סיכון הוא נוטל על עצמו".
לאחר קצת יותר מחודש של פעילות בלחימה, כשהיחידה עברה למתכונת תורנות, פנה אל ד"ר סבינר חברו לספסל הלימודים בטכניון, ד"ר אור מוסקוביץ', קצין הרפואה הגדודי (קרפ"ג) בגדוד של חטיבת יפתח ואמר לו שהוא זקוק לרופא לעיבוי היחידה שלו. הבקשות הוגשו, אישורים ניתנו וד"ר סבינר עבר לגדוד.
"אור, הקפר"ג שלי, הוא רופא בכיר ברפואת ילדים שעושה התמחות-על ברמב"ם בפרמקולוגיה ובטוקסיקולוגיה. לא יכולתי לבקש לעצמי מפקד מקצועי וערכי יותר. הוא שולט בחומר ובפרוצדורות המחויבות, ובאחריות אישית הוא דואג בכל יציאה שכצוות נהיה הכי קרובים לאירוע. לעתים בסיטואציות של טיפול אני נושא אליו עיניים ונפעם מקור הרוח ומהמחויבות הטוטאלית לסיטואציה", מספר ד"ר סבינר.
בתום תקופה קצרה של אימונים חבר לגדוד. "עברתי אימוני לחימה וטיפול בשדה קרב וכשירדנו לעזה היינו מוכנים. היחידה שלנו השתתפה במשימות איכותיות מאוד ולצערי שילמה מחירים מאוד כבדים, גם של פצועים וגם הרוגים".
על נפילת חברו ליחידה, רס"ל במיל' אלקנה נוילנדר, שהיה חובש קרבי ונהרג בקרב במרכז עזה לפני כשבועיים, הוא אומר: "אלקנה היה חובש ומנהל אירוע מבריק ומסור מאוד, מישהו שידענו שכשהוא לצידנו האירוע ינוהל בצורה מיטבית. היתה לו זריזות ידיים שגרמה לכל משימה שנטל להיות מושלמת. גם באירוע שבו הוא נפל הוא קפץ ראשון לתת מענה. הוא היה בצוות האינטימי שלנו, שלי ושל הקרפ"ג וכמובן שזה השפיע עלינו עמוקות".
"מספר חסר תקדים של מטפלים בכירים פר חייל"
ד"ר סבינר מתאר את שגרת עבודתו כרופא בגדוד לוחמים: "יש לזכור שזו כמות די גדולה של אנשים שצריך לדאוג לבריאות שלהם, גם כרופא משפחה, גם כקצין בריאות ציבור ומניעת זיהומים, כמובן לשים לב לבריאות הנפש של הלוחמים ומעל לכל להיות כל הזמן מוכן לאירוע שיתפוס אותך כי אתה לא יודע מתי זה יקרה. לצד כל זה יש לדאוג שכל חייל ידע לתפעל חוסם עורקים ולעצור דימומים כמו שצריך – בסוף לרוב המטופל הוא גם המטפל ברגעי הזהב הראשונים.
"זו מלחמה שלדעתי יש בה מספר חסר תקדים של מטפלים בכירים פר חייל, מטפלים שנמצאים עם הכוחות בשטח כדי להגדיל את הסיכוי לצאת בחיים במקרי פציעה קשה או למזער את ההשלכות של הפציעה כדי שאיכות החיים של הפצועים תהיה הכי טובה שאפשר בזכות הטיפול הראשוני בשטח.
"היה משהו שעבר כחוט השני – הרוח של הלוחמים, ההתעקשות למען המטרה. במקרים רבים היינו צריכים לריב עם חיילים חולים או פצועים כדי להוציא אותם, הם לא הסכימו לעזוב את השטח"
צילום: אלקנה נוילנדר ז"ל
"אנו מצוידים בציוד מתקדם, עם זמינות של מוצרי דם, פלזמה מיובשת ועוד, והכי חשוב, ממוקדים בפינוי מהיר, תוך חבירה לגורמים כמו 669 רכובים או מוסקים, כשכל חוליה בטיפול ובפינוי דוחפת קדימה. טייסי המסוקים המפנים חותרים למגע כדי לחלץ במהירות. כשיש אירוע, כל המערכת נדרכת מקצה לקצה וחותרת לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר בטווחי הזמן הכי קצרים. זה גם מרגיע אותי כשאני פועל ומעלי שורקים כדורים ויש פיצוצים וחברים נהרגים. בסופו של דבר, אני לא רק רופא מטפל, אלא גם חייל שרוצה לצאת בחיים. כשאני רואה כמה המערכת דרוכה, כמה אנשים, שאף פעם לא ראיתי קודם ויכול להיות שלא אראה יותר, פועלים יחד לאותה מטרה, זה נוסך בי אמון וביטחון".
ד"ר סבינר מבקש להאיר עוד פרט משדה הקרב. "היה משהו שעבר כחוט השני –הרוח של הלוחמים, ההתעקשות למען המטרה. במקרים רבים היינו צריכים לריב עם חיילים חולים או פצועים כדי להוציא אותם, הם לא הסכימו לעזוב את השטח. היה לי מ"פ שיצא עם פציעה לא קטנה וברגע שאמרו לו שהוא במצב סביר ולמרות שהומלץ לו על החלמה בחוץ, הוא התעקש להישאר כי לא ייתכן שהחיילים שלו ימשיכו להילחם והוא יהיה בהחלמה. כשהבנתי שאין לי דרך לקרקע אותו, ציידתי אותו בתרופות והוא חזר לזירה. זה ממלא גאווה ומעורר השראה לראות איך חיילים מתעקשים להשלים את המשימה ולפעמים זה נוגע גם לתפקיד של הרופא – לשרטט את הקווים ולדעת מתי לוותר".
"חלק מתפקיד הרופא הוא להיות דמות של מחנך"
ד"ר סבינר הוא, כאמור, יוצא חסידות גור שעל מנת להגשים את חלומו ולהיות לרופא היה צריך להשלים השכלה כללית שמעולם לא ניתנה לו בילדותו, בתקופה שרופאים חרדים היו בעיקר עולים שסיימו את לימודיהם בחו"ל או חוזרים בתשובה. "למרות שכילד חסידי בירושלים, החלום להיות רופא היה רחוק מביצוע, זה בסוף קרה", הוא מעיד.
"חלק גדול מהסיבה שאני נמצא איפה שאני נמצא ("שניידר") הוא בהשראה של רופא. בילדותי", הוא מספר, "רופאי הילדים של המשפחה היו ד"ר יעקב שפירא וד"ר דוד מטר, שלמדו האחד בהרווארד והאחר ב-NYU. כילד בן ארבע הם מי שעוררו בי את הרצון להיות רופא, בזכות האמפטיה והצניעות שלהם. הם לא היו מהססים להתייעץ לידינו בתוך חדר הטיפול וכשהיה מצב יותר מורכב, הם היו מתקשרים לקולגות להתייעץ.
"הכבוד שרכשנו להם כילדים הוא חלק מהסיבות שהשפיעו על דרכי. כרופא, ההשפעה על חיי ילד יכולה לחרוג מתחומי הרפואה, בין השאר באמצעות דוגמה אישית ולשדר לילד שיש לך אמונה בו. רופא בישראל הוא אדם מאוד עסוק, אך אני זוכר שנהגתי לשאול את הרופאים הללו 'מה זה עושה?' או 'איך עושים את זה?' והם הסבירו והשיבו בסבלנות. חלק מתפקיד הרופא בעיני הוא להיות דמות של מחנך".
"התמיכה המוראלית עושה המון"
העבודה במחלקת ילדים ב' ב"שניידר" אינטנסיבית וד"ר סבינר מספר כי הוא נחשף למקרים מגוונים. על היחסים עם הקולגות והנהלת בית החולים, הוא אומר: "אני מקבל מהם גב משמעותי. מנהל המחלקה, פרופ' עודד שוירמן, הקולגות והנהלת בית החולים, כולם תומכים מאוד וכעת, בשעת מבחן, זה המון.
"הם מתעניינים אם אני או המשפחה זקוקים לעזרה, שולחים סמסים מחזקים ומשדרים אורך רוח או כלשונם, ש'ייקח כמה זמן שייקח, העיקר תצליח ותחזור לשלום'. זה לא מובן מאליו כשכ-20% מהמתמחים מגויסים, ובית החולים, שעבודתו כה אינטנסיבית, נאלץ לתפקד בחסר כה גדול של כוח אדם. העבודה כמתמחה מאוד אינטנסיבית, משמרות ארוכות, ילדים שאתה אחראי לחיים שלהם. כשאנחנו מגויסים, הם עובדים קשה יותר, יותר תורנויות בחודש. יש לי הערכה אינסופית. הם מחזיקים את מערכת הרפואה על הכתפיים.
"כשלבתי דיתי, בת שנתיים וחמישה חודשים, 'ילדת בית חולים' הקטנה שלי, לא היה מעון יום שיקומי כי הוא לא עמד בסטנדרטים של פיקוד העורף, סגן מנהל בית החולים, ד"ר עומר ניב, הגיע אלינו הביתה וצייד את אשתי באייפד מיוחד, שמתאים לתוכנות לילדים עם צרכים מיוחדים כדי שיהיה עם מה להעסיק אותה. זה עוזר גם ברמה הפרקטית כי אשתי רחלי, כמו כל בנות ובני הזוג שנשארים בבית, מתמודדת עם המון – עבודה, ילדים, לנהל את הבית ללא תמיכה והדאגה כמובן. אז זה גם ההיבט הפרקטי של העזרה אך בעיקר האימפקט של התמיכה המוראלית, שעושה המון".
חרדים לרפואה – למען הקהילה
בסיום שנה ב' ללימודים הקים ד"ר סבינר את עמותת "חרדים לרפואה", שנועדה לעורר מודעות ולשלב את בני ובנות המגזר החרדי במקצוע הרפואה, לעידוד מחקר ופעילות ציבורית ולהעלאת רמת הבריאות והרפואה בקרב המגזר.
"הקמתי את 'חרדים לרפואה' מתוך הבנה שאני לא רוצה להיות אפיזודה חולפת של בן החברה החרדית הבודד במקצוע. אני מאמין שיש לזה חשיבות לאומית, שהמדינה צריכה לראות את הפוטנציאל שהחברה הזו יכולה לתרום לכלל האוכלוסיה ויש לכך גם חשיבות לקהילה עצמה. כשיש רופאים ורופאות מקרב החברה החרדית, הם יכולים להאיר זרקור על תחלואה המיוחדת לקהילה. למשל, השיעור הגבוה של תמותה מסרטן השד בשל חוסר מודעות לבדיקות הסקר, רפואה מונעת ועוד הרבה דוגמאות. זה יכול לסייע גם כשיש צורך בהתערבויות בחירום כמו בתקופת הקורונה. רופאים ורופאות חרדים יכולים לשמש כגורם מתווך למסרים בצורה בונת אמון ופרודוקטיבית לראשי הקהילה".
העמותה אכן הצליחה לקדם את המטרות. "כיום אנו כ-70 חרדים וחרדיות שנמצאים בשלבים שונים של לימודים וסיום בתי ספר לרפואה", מספר ד"ר סבינר. "בעבר יצרנו ערבי מתעניינים שאליהם הגיעו טובי בעלי ובעלות המקצוע מהתחום הקליני והמחקרי של רפואה כדי לחשוף ולעניין מועמדים ומועמדות ששקלו כניסה לתחום, והם נתנו את כל הליווי שצריך בשביל לדעת איך לעשות את זה בצורה נכונה.
"צריך לחשוף כמה שיותר ילדים למתמטיקה ולאנגלית", הוא אומר. "אלה שני המקצועות הכי חשובים בלימודים כלליים על מנת שהילד יוכל לבחור מקצוע מערבי פרודוקטיבי מועיל כמו לימודי רפואה. כל מי שניגש ללימודי רפואה, גם אם אינו חרדי, צריך לעבור מסלול חתחתים כדי להתקבל".
תכניות לעתיד – מרכז רפואי לילדים עם תסמונת דאון
בתו הצעירה של ד"ר סבינר מאובחנת בטריזומיה 21. "אני אוהב אותה המון וגאה בכל התקדמות שלה", הוא אומר. היא דואגת ללמד אותי רפואת ילדים דרך כל המורכבויות המגיעות באסוציאציה לתסמונת שלה וביניהן בעיות רפואיות מאוד ספציפיות שיכולות להתנהג שונה באותן סיטואציות אצל ילדים רגילים. הורים לילדים עם תסמונת דאון מוצאים עצמם מכתתים רגלים אצל רופאים מהתמחויות שונות, דיסציפלינות שונות וגם במיקומים גיאוגרפיים שונים בארץ. חשבתי שאם אפשר לרכז את הטיפול במרכז אחד לילדים עם תסמונת דאון, החל מחבילת מעקב שמורכבת מכמה התמחויות וכלה במאגר של מומחים בעלי אוריינטציה, זה יקל מאוד גם על ההורים וגם על הילדים ויאפשר להשיג פוטנציאל גבוה יותר לילדים הללו, כאשר להורים תהיה פניות רבה יותר. ראיתי מודל כזה במקומות אחרים בעולם וייתכן שתהיה לי את הזכות להקים מרכז כזה בארץ".
על מנת לבדוק היתכנות נסע ד"ר סבינר למרכז המתמחה בתסמונת דאון בקולרדו. "אני מוכרח לציין שהיתה לי שם הפתעה נעימה. מנהל המוסד, פרופסור מכובד מהידועים בעולם, יצא מגדרו כדי לחשוף ולצייד אותי בכל פיסת מידע וגם ביחס האישי וברצון ללוות את הפרויקט".
האישה שאיתו
בתום הראיון, שנעשה לבקשתו "ללא פוליטיקה", מבקש ד"ר סבינר להודות לאישה שאיתו. "אני נשוי לאישה שרחוקה מהחלומות ומהיעדים הללו כמרחק מזרח ממערב ואני מתפעל מהדרך שבה היא עומדת כמנוע, שמניע את החלומות והיעדים וגם כלב פועם של אנרגיה ורגש, שדוחף ונושא בהגשמה של הדברים הללו.
"רחלי אשתי אומרת שהיא חד הורית, כי מי מהחברות שלה או בנות המשפחה נשארת לבד כל שבת שנייה ובחגים כשהבעל בתורנות? למרות שהיא קיוותה לבעל רב או דיין, היא היתה שם בהסכמה שאלך ללימודים, בהתמחות הארוכה וגם בפרק המשמעותי הזה של הצבא והלחימה. היא ציידה אותי בברכת הדרך, תוך הבנה אבסולוטית של הסיכון שאנו לוקחים כמשפחה ואני אסיר תודה לאלוקים שחיתן אותי איתה".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
