הכי יפה שתהיה אי פעם, זה עכשיו, הרגע./ יש איזה חן בספק חיוך, במבט הקר והלא ממוקד/ אניצי פרחי הבר בשערה./ ולוכדת מבטך הציפור הזו המקועקעת על חלקת צווארה/ ציור עדין בידי אמן./ והיופי הזה נפגם רק בגלל פצע היציאה במרכז החזה./ ואתה צריך להיות קר כמעט כמוה ולשים על אמת ידה את הצמיד האחרון שתתקשט בו אי פעם/ צמיד פלסטיק צהוב שאומר שבדקת ורשמת ואישרת/ ובבקשה תכניסו את האלונקה הבאה
(מאת ד"ר גדי ודנאי, מתנדב ביחידת ז"ח [זיהוי חללים] של רופאי השיניים במשטרה, המטה הארצי - מז"פ)
____________________________________________
ספר הימים של תקופת המלחמה מאז אסון שבעה באוקטובר שזור בסיפוריהם של רופאים ורופאות, אלה שעשו את עבודתם בבתי החולים ואלה שיצאו לשירות הצבאי או להתנדבות. בשורות הבאות מספרים רופאים ששירתו או עדיין משרתים בחזית על מה שעבר עליהם ומשתפים בתובנות האישיות מהחודשים האחרונים.
ד"ר י', רופא בכיר במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי מאיר: "ככירורג טראומה, לא הייתי מופתע ממה שראיתי, אך מה שהפתיע אותנו זה שהפצועים לא הפסיקו להגיע. הקרב נמשך 60 שעות והפתיע אותנו שהלחימה לא נגמרת"
ד"ר י', רופא בכיר במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא, משחזר את בוקר השבעה באוקטובר שלו: "הייתי כונן טראומה ונקראתי לבית החולים בעשר בבוקר, לניתוח של פצוע ירי בשוק. בצהריים, בעודי מנתח את הפצוע מהבוקר, קיבלתי טלפון מיחידת המילואים שלי, יחידת הרפואה האווירית של חטיבת הקומנדו, שמקפיצים אותנו ויורדים מיד לעוטף. ביקשתי שיכינו לי את הציוד ויאספו אותי בדרך. סיימתי את הניתוח, העברתי את הכוננות לקולגה וירדנו עם הכלים והציוד שלנו לכפר עזה.
"היינו מוכנים, כולנו היינו לוחמי יחידות עילית לפני כן ושנים שאנו מתאמנים למצבים כאלה של אירוע רב נפגעים. זה הייעוד של היחידה שלנו. ידענו שיש הרבה פצועים, הרבה הרוגים ושלזמן יש משמעות. בשמונה בערב הגענו לכפר עזה. היינו יחידת המילואים הרפואית הראשונה שהגיעה למקום. התמקמנו באלונית בכניסה לכפר עזה עם כל שאר הכוחות שהיו שם. טיפלנו בעיקר בחיילים שנפצעו, שיצאו מהיישוב ובכמה אזרחים. טיפלנו בהם על הכביש, ייצבנו אותם ופינינו אותם במסוקים, לא לפני ששלחנו ווטסאפים לקולגות החברים ב'סורוקה', שיידעו מה אנחנו שולחים להם.
"עשינו את זה ממוצ"ש ועד ליום שני בבוקר, אז טיפלנו בפצוע האחרון. חשוב לי להדגיש שלא עשינו את זה לבד, עבדנו יחד עם כוחות של 669 ואיחוד הצלה ומד"א. אנו יחידה של כירורגים, מרדימים, פרמדיקים וחובשים. זה מה שאנחנו מאומנים לעשות, זה הייעוד שלנו, לטפל בפצועים בשטח. טיפלנו ביותר מ-20 פצועים, רובם חיילים, חלקם עם פציעות קשות. למזלנו כולם שרדו, אחרי כמה מהם אנו עוקבים והם במחלקות שיקום בבתי חולים ברחבי הארץ".
אחרי כפר עזה, מספר ד"ר י', עברה היחידה ליישוב סמוך ולאחר מכן לכוננות בצפון ומשם ירדו אנשיה לעזה. "אנחנו נמצאים שם בשבועות האחרונים ולפני כמה ימים יצאתי להפוגה. כשיש לי אפטר או כשאני חוזר הביתה, אני מגיע לבית החולים לנתח מטופלים שלי, כי אין ברירה אחרת. אני אחראי על תחום מסוים וכל המטופלים נתקעו. גם כעת אני בחדר ניתוח, על צו 8, ועוד כמה ימים אמור לחזור לעזה.
"אני יכול לעשות זאת רק בגלל התמיכה יוצאת הדופן שאני מקבל מאשתי, שמחזיקה את הבית ואת הילדים. אין ברירה, יש אנשים עם מחלות סרטניות ומחלות קשות שחייבים לטפל בהם. אני אחראי לחינוך של המתמחים שלי וגם הם באים לעבוד כשהם בחופשה על מנת להקל את העומס על עמיתיהם. כך הבוס שלי חינך אותי וכך אני מחנך הלאה".
ד"ר י' מעיד: "ככירורג טראומה, לא הייתי מופתע ממה שראיתי, אך מה שהפתיע אותנו זה שהפצועים לא הפסיקו להגיע. הקרב נמשך 60 שעות והפתיע אותנו שהלחימה לא נגמרת. גם הבגרות של כל הפצועים היתה הפתעה. מדובר בילדים בני 18-20, כולם היו שקטים, מקצועיים, טיפלו בעצמם בשטח, היו מתורגלים כמו שצריך ולא התלוננו. חלקם ביקשו לחזור לחברים שלהם כמה שיותר מהר".
ד"ר שחר לקס, כירורג כללי וכירורג אונקולוג בכיר במרכז הרפואי וולפסון: "שובר את הלב לראות איך השנאה של העזתים גברה על הרצון שלהם לחיות טוב"
ד"ר שחר לקס, כירורג כללי וכירורג אונקולוג בכיר במרכז הרפואי וולפסון בחולון, לא עשה שירות סדיר. בגיל עשר הוא עזב את הארץ ולפני ארבע שנים "עשה עלייה" מצפון קרוליינה, שבה עבד 14 שנה לפני שהגיע ארצה.
"היה לי מאוד חשוב לשרת, התנדבתי לצבא ועשיתי קורס רפואה של חמישה שבועות", הוא מספר. בשלוש וחצי השנים הראשונות בארץ עבד במרכז הרפואי שיבא, ולפני חצי שנה עבר ל"וולפסון".
"בשבעה באוקטובר קמנו לאזעקות, שהתריעו גם בתל מונד, היישוב השקט בדרך כלל, שבו אני מתגורר", משחזר ד"ר לקס. "בתי הבכורה ואשתי ירדו עם הכלבים לממ"ד ואני נשארתי עם הקטנה שלי, שיש לה אוטיזם קשה ואי אפשר להכניס אותה לממ"ד. חיכינו שהאזעקות תיפסקנה. כשזה קרה, התקשרתי למפקד היחידה לברר מה המצב ואז גם התחלנו לראות תמונות של חמאס בשדרות והבאנו שמשהו שונה קורה".
חצי שעה לאחר שפנה למפקדו קיבל ד"ר לקס הוראה לצאת לדרך. "ב-12:30 הייתי כבר במחסנים של הפלוגה בצפון, עם מחשבה שאנו יורדים למחרת דרומה. ביום א' התחילו הטילים בצפון ונשארנו שם בשטחי הכינוס. המחשבה היתה שנאלץ לפרוס בית חולים שדה עם כירורגיה בצפון, דבר שלא קרה עדיין בישראל, אך בתוך שבוע נראה היה שאין צורך בכך.
"אחרי השבוע הראשון ירדנו לשטחי הכינוס בדרום, עם צפי לאר"ן. היינו שם כשבועיים ואז אחרי שהחטיבה נכנסה לעזה, עד לים ופנימה סביב בית החולים שיפא, נכנסנו גם אנחנו והיינו על חוף הים בעזה כדי להיות קרובים יותר לפצועים, לתת טיפול בשטח ולהקל על הגדודים. היינו שם שבוע וטיפלנו בפצועים".
הדבר שהכי הפתיע אותו בעזה היה הבחירה של העזתים. "יש שם חוף ים מדהים, הטיילת מלאה בניינים גבוהים כמו ישראל בשנות השמונים. ראיתי חנויות מפוארות - רולקס, אפל, מרצדס. אני מבין שיש שם גם עוני, אבל לא יכולתי לתפוס למה אנשים, חלק ניכר מהם חי חיים טובים לפי מה שנראה, בוחרים להביא על עצמם כזה חורבן. לא הבנתי. שובר את הלב לראות איך השנאה שלהם גברה על הרצון שלהם לחיות טוב".
ד"ר אביתר חוברה, רופא מומחה בכיר בטיפול נמרץ לב ילדים בבית החולים ספרא: "לא הייתי יכול להיות במחלקה או בבית במצב הזה. זה תרם לי להיות בקו הקדמי, להיות חלק מהמערכה ולטפל בפצועים"
את ד"ר אביתר חוברה, רופא מומחה בכיר בטיפול נמרץ לב ילדים בבית החולים ספרא לילדים ב"שיבא", תפסו האזעקות בבית הכנסת. "הייתי בתפילה ואז החלו להגיע השמועות. רצתי הביתה להביא את הטלפון למקרה שיזדקקו לי. גודל הזוועה התגלה בשעות ובימים שלאחר מכן. חיכיתי להקפצה ובינתיים העברנו את המחלקה שלי, טיפול נמרץ לב ילדים, לחניון התת קרקעי. כשסיימנו הצטרפתי לצוות שלי.
"אני קצין רפואה חטיבתי. אנו מנהלים את החילוץ של פצועים. מהרגע שחייל נפצע, אנו מטפלים ומייצבים וכן אחראים לחילוץ, להוציאו פיזית ולדאוג להעברתו המהירה באמבולנס או במסוק. אנו עובדים עם כוחות מעטפת נוספת. אני יכול להגיד בשמחה שרוב החילוצים היו מהירים מאוד וזה תרם להצלת חיים, לטיפול ולשיקום מהיר".
ד"ר חוברה היה במילואים קצת יותר מחודש ובסופו של דבר ורק לאחר שהצליחו לגייס רופא סדירניק שהיה בחו"ל והגיע להחליף אותו, חזר למחלקה שלו. לדבריו, הוא שמח על השירות שלו. "לא הייתי יכול להיות במחלקה או בבית במצב הזה. זה תרם לי להיות בקו הקדמי, להיות חלק מהמערכה. זה היה מאוד חשוב לי לטפל בפצועים".
לזאת הוא מוסיף תובנות אישיות שנולדו מהתקופה הזו: "תובנה עיקרית אחת היא שיש לנו עם מדהים. כל הראייה האישית והפוליטית שלי השתנתה בעקבות האסון הזה ומה שבא בעקבותיו. אחרי שהייתי חלק מהמלחמה הזו, אני מבין כעת את החשיבות של האחדות. כל נושא אחר שהטריד אותי לפני המלחמה זז, הבנתי שיש לוותר וכי האחדות היא הדבר הכי חשוב. פה איתי במחלקה עובדים כתף אל כתף אנשים מכל גווני הקשת. אם אפשר לעשות את זה במחלקה, אפשר לעשות זאת גם בחוץ", הוא מדגיש.
"תובנה נוספת נוגעת לסדרי עדיפויות. אני עובד מאוד קשה, אבל אחרי מה שראינו וחווינו, הערך של המשפחה הופך להרבה יותר מרכזי. האסון גרם לי לעשות סדרי עדיפויות בחיים האישיים ולהבין שאת הזמן שלי אני צריך לחלק בצורה נכונה יותר ולהקדיש יותר לבילוי עם בת הזוג וחמש הבנות היקרות שלי. אלה הערכים החשובים ביותר".
ד"ר מור קדוסי, רופאה מתמחה ברפואה דחופה, מלר"ד רמב"ם: "מרגש אותי להיות חלק ממערכת רפואית מרשימה שמאופיינת בגמישות, עם היכולת לעבור מעבודה בבתי החולים באזרחות למשימות שונות ובתנאים שונים בצה"ל והרופאים שעושים זאת בקלילות ומבלי לפקפק - אני שמחה להיות חלק מזה"
ד"ר מור קדוסי, רופאה מתמחה ברפואה דחופה, העובדת במיון המרכז הרפואי רמב"ם, משוחחת איתנו מעזה. בשבעה באוקטובר היא היתה בתורנות. למרות שהיה לה פטור משירות מילואים בחיל האוויר, היא פנתה בתום השבועיים הראשונים למנהל המחלקה, ד"ר אלכס סטריז'בסקי, ואמרה שהיא רוצה לצאת למילואים. לשמחתה, ד"ר סטריז'בסקי נענה לבקשתה ולפני כחודש היא החלה בשירות מילואים בחיל הרפואה.
"הגעתי לגדוד לוחם בחטיבה הצפונית של עזה ואני פה כבר כחודש", היא מספרת. "אנחנו עושים פה הרבה מאוד רפואת שגרה, נותנים מענה לגדוד שלנו ולגדודים סביב, החל מתלונות על וירוסים, שלשולים, דלקות עיניים, אוזניים ועוד, כל מה שנכלל בשגרה כי חייבים להחזיק את הלוחמים במצב טוב. זאת, לצד פגיעות טראומה – רסיסים, כוויות וחבלות למיניהן".
ד"ר קדוסי מספרת על הדיסוננס בין הרצון לטפל בפצועים לצד התקווה שלא יהיו כאלה: "לגדוד שלי היו פצועים קשים לפני שהגעתי. עכשיו כבר אין כאלה ואני מקווה שזה יימשך כך.
"החיים נעצרו, יש געגועים הביתה – יוצאים אחת לשבועיים", היא אומרת, "אבל יש פה משהו גדול יותר מכל זה, השירות הצבאי הוא שיעור חשוב. התאג"ד שלי מאוד חזק, אנשים שנמצאים שנים ביחד ומקפידים על אימונים וציוד כדי לאמן אותנו כצוות אורגני, צוות מצומצם שיוצא למשימה בשטח, גם לאירועים רבי נפגעים וכדי שנוכל להגיב לכל דבר שקורה".
לשאלה האם יש קושי לשרת כאישה רופאה, ד"ר קדוסי עונה כי ההתייחסות אליה היא מקצועית: "אני בסביבה מאוד מאוד גברית, אבל אני מרגישה שבאתי לפה כרופאה וכך הם מתייחסים אלי. הם נתנו לי כל מה שאני צריכה לבצע את העבודה. אין הבדל ביני לבין רופא גבר".
האתגר עבורה הוא התנאים. "מדובר בתנאי שטח, בצוות מצומצם יותר, ללא כל המתקנים שעומדים לראשותי ברמב"ם – בלי חדר מיון, בלי חדר הלם, ללא התייעצות עם בכירים על כל שאלה".
למרות שיש לצידה אנשי צוות מקצועיים המשרתים בגדוד שנים ארוכות ורופא בכיר שמתווה את הדרך, לעתים היא יוצרת קשר עם קולגות ברמב"ם להתייעצויות. "הם מדהימים ועוטפים אותי - לא רק ההנהלה ולא רק ברמה הרגשית. הם גם תומכים במעטפת רפואית. אם יש לי צורך להתייעץ אני יכולה להרים טלפון וישר לקבל תשובה ממומחה". על צה"ל היא אומרת בחיוך: "הם לקחו רופאת מיון אבל הם הביאו איתה את כל רמב"ם לפה".
ומה לגבי תובנות מהעבודה בשטח? "אולי זה יישמע נדוש", אומרת ד"ר קדוסי, "אבל מרגש אותי להיות חלק ממערכת רפואית מרשימה שמאופיינת בגמישות. היכולת הזו לעבור מעבודה בבתי החולים באזרחות למשימות שונות ובתנאים שונים בצה"ל, הרופאים שעושים זאת בקלילות ומבלי לפקפק והמערכת כולה, בית החולים שהיה מוכן וערוך בתוך כמה שעות לקלוט פצועים ולטפל - אני שמחה להיות חלק מזה".
עוד היא מוסיפה כי העבודה בשטח לימדה אותה, שגם כשאין את כל האמצעים שמציע בית החולים לרופא המטפל, ניתן לתת טיפול, "וגם למדתי פה לסמוך על עצמי. אני מתמחה מאוד צעירה, אבל במילואים האלה אני אחראית על צוות ונחשבת למטפלת בכירה. אני חייבת לקבל החלטות מהירות, הרבה פעמים לבד, וכל זה בונה ביטחון. אשמח להמשיך לשרת במילואים". על בחירתה בתחום רפואה דחופה, היא אומרת לסיום: "זה הבית שלי. אני מאוד אוהבת להתעסק במה שקריטי, במה שחשוב כאן ועכשיו".
ד"ר יוסי שנפ, רופא שיניים במחלקת שיקום פנים ולסתות ברמב"ם: "עמדנו נדהמים אל נוכח גודל האסון, הארונות והגופות שזרמו בלי סוף. מעולם לא חווינו כזה דבר, כאלו כמויות"
ד"ר יוסי שנפ, בן 63, רופא שיניים במחלקת שיקום פנים ולסתות בבית החולים רמב"ם ובעל מרפאה פרטית בחיפה, חשב שהוא כבר ראה מספיק. הוא התנדב לזק"א בשנות ה-90 והיה חלק מיחידת זק"א צפון כחלק אינטגרלי ממערך משטרת ישראל. לאחר הפיגוע במלון פארק עבר ליחידת ז"ך (זיהוי חללים) של רופאי השיניים המתנדבים במשטרה, יחידה ששייכת למטה הארצי במז"פ. למרות הניסיון שלו, הוא לא ציפה למספר העצום של החללים שהובאו בשקים למחנה שורה.
"במשך שנים עשינו תורנויות במחוז. תרגלנו מדי שנה אירועי תר"ח - תחנות ריכוז חללים, בשיתוף עם פיקוד העורף, ועברנו השתלמויות מהמכון לרפואה משפטית, אך כשראיתי את הכמויות במחנה שורה ביום א' פשוט בכיתי", הוא מספר. "עמדנו נדהמים אל נוכח גודל האסון, הארונות והגופות שזרמו בלי סוף. מעולם לא חווינו כזה דבר, כאלו כמויות".
התורנויות שלו ושל חבריו ליחידה החלו מיד כשהוקם מחנה שורה. ד"ר שנפ מספר על ההליך לזיהוי החללים: "כל גופה שמגיעה לזיהוי מקבלת מספר שמלווה אותה עד ליציאה לקבורה עם הזיהוי המוחלט של הנפטר/ת. אנו מנסים להפוך כל מספר לשם.
"הגופות עוברות תחנות כדי להגיע לזיהוי שמורכב משיניים, דנ"א וטביעות אצבע, ככל שניתן. החפצים של הגופה מצולמים, פתולוג בודק צורת אצבעות, סוגי שיער, צלקות, קעקועים אם יש, לאחר מכן יש תחנה של טביעות אצבע, דנ"א ולבסוף מגיעים לרופא שיניים, לבדיקה קלינית ובדיקת רנטגן. כל הנתונים מועברים ל'פלאס דאטה' במחשב המשטרתי וחבר'ה שלנו יושבים במרכז השוואות, שנמצא ליד מרכז המשפחות, ומכניסים למחשב המשטרתי מידע שמתקבל מרופאי שיניים, מקופות החולים, מהביטוחים הרפואיים. המחשב מנסה להגיע להתאמה, מלאה או חלקית".
ד"ר שנפ מספר כי היו מקרים של גופות שהגיעו לאחר שנשרפו ובגלל החשש שיתפוררו, הביאו גם CT ראש שממנו הפיקו צילום פנורמי שבו אפשר לבדוק את השיניים. "ברגע שהגופה נבדקה, במרכז ההשוואות מנסים לבדוק מול הנתונים לפני המוות. אם המחשב מצא, הזיהוי הושלם".
על הצורך לנתק את הרגשות במשימות שהוטלו עליו אומר ד"ר שנפ כי מי שמתנדב ביחידה זו יודע לקראת מה הוא הולך, כולל המראות והריחות. "כשמתחילים לעבוד, עובדים כרובוטים בלי לחשוב על מנת להיות אפקטיביים", הוא מציין.
ההתנדבות נעשית במקום או כ"חברים-טלפונים". "כחבר טלפוני אני מנסה לדלות מידע מרופאי שיניים ולעתים ממשפחות כדי לנסות להשוות את הגופה או חלקי גופה לפרטים שיש לגבי נעדר. כשאין טיפולי שיניים או שהאדם לא היה אצל הרופא, יש אפשרות לקבל צילומים שהאדם עבר - גולגולת או ריאות או כל צילום אחר ואז עושים סיטי להשוות את הנתונים שבידינו".
ד"ר שנפ מספר כי חלק מההכשרה שקיבל מהמשטרה כוללת כלים בנושא תשאול. "צריך לדעת איך לגשת למשפחה על מנת לבקש נתונים, איך להציג את עצמי באופן שיגייס אותם לשתף פעולה. יש צורך ברגישות רבה. היה לי מקרה שבו פניתי לרופא שיניים שעובד איתי בבית החולים וביקשתי ממנו שיבדוק אם היה אצלו אדם מסוים שנחשב לנעדר, והוא התגלה שזה חבר של הבן שלו".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
