בשיחותיי עם חברים רופאים, על מצבה החמור של מערכת הבריאות הציבורית, הנמצאת על סף התרסקות ממשית, ועל הצורך של ארגוננו, הר"י, על אלפי חבריו, לפעול למען שיקומה הדחוף, אני נתקל באמירה של יאוש: "הר"י? מצוי מזמן על הקרשים", תוך ציטוט העובדות המרות:
עוד בעניין דומה
מי מה"קברניטים" מקשיב להר"י הזועקת ומתריעה זה שנים על המצב? למי מה"קברניטים" אכפת ממצוקת החולים "שאין להם"? למי מהם אכפת מהתנאים הבלתי אנושיים בהם עובדים צוותי הרפואה המותשים והשחוקים, במחלקות המצוקה הידועות שבמערכת? מי מהם חש באחריותו הישירה לתת-תקינה, לתת-תקצוב הנמשכים זה שנים הן במערכת האשפוזית והן בקהילה?
מי מהם היה מוסמך להקטין את מדד מספר מיטות האשפוז הכללי ל-1,000 נפש - מ-2.83 בשנות ה-80 של המאה הקודמת ל-1.78 עתה? בשנת 1985 היו 12,200 מיטות לאוכלוסיה שמנתה אז 4.3 מיליון, וכיום לאוכלוסיה של 8.6 מיליון קיימות רק 15,500 מיטות. כלומר, מי מהם הוסמך לגזול מן הציבור כ-9,000 מיטות חדשות ופעילות, מאוישות באלפי רופאים ואחיות נוספים, אשר היו מונעים את הצפיפות, את התורים המתארכים ואת האלימות הגואה?
מי מהם הוא שהעיז לכפות על קיצור תקופת האשפוז והטלת השלמת הבירור על המערכת בקהילה ה"חנוקה"? מי מהם הוא שהעיז לקצר את משך הביקור אצל רופא המשפחה בקהילה ולהגבילו לעשר דקות?
ומעל לכל: מי מהם הוא שהעיז לרומם את הסיסמה "איזון תקציבי" מעל לעקרון האנושי המקודש במסורתנו של "הצלת חיים"?
ויש האומרים לי, והם רבים: אינך מכיר את המציאות של ימינו, אנו חיים במשטר של הטלת אימה וטרור שאותו הנהיג סגן שר ולאחרונה גם מנכ"לו. כל המעיז למתוח ביקורת מאוים (במרומז), קידומו מתעכב ומוסדו נפגע.
ומי הם כל אותם "קברניטים" דלעיל: הם אינם רופאים, הם אינם מבינים ברפואה אף כי מציגים עצמם ככאלה, אין הם מודעים לאתיקה הרפואית המעוגנת באבן הראשה שלה "שבועת הרופא" (ראו נספח). הם אלה שניכסו לעצמם ולכל מקורביהם את "זכות היתר: השטיח האדום" - תופעה הנוגדת לחלוטין את רוח החמלה והשוויון המאפיינת את "שבועת הרופא העברי" (שלה נשבעים כל "פרחי הרפואה", בוגרי הפקולטות לרפואה בארץ, בעת סיום לימודי הרפואה). הם אלה שהמיטו כשלון רב שנים על מערכת הבריאות הציבורית (כדברי המבקר המדינה ונגידת בנק ישראל), מערכת שנבנתה בעמל רב ותוך קשיים מרובים של קליטת עלייה המונית על ידי מנהיגות הר"י, הפכה לשם דבר ברמתה המקצועית והאתית ברחבי תבל, ומצויה כיום על סף התרסקות.
ואני משיב: אין להתייאש! אסור לנו להרים ידיים! עלינו לפעול במלוכד לשינוי המציאות של רפיסות ושפלות הרוח ולהשיב עטרה ליושנה. כיצד? על הנהגת הר"י להניע את המהלך.
ראשית, יש ללכד את שורות הארגון למאמץ משותף. לחזור ולשנן לעצמנו את השבועה שלה נשבענו בעלת שתי הפנים. לכנס פורום שאינו חושש להזדהות, החש בליבו כי אסור לה, למציאות המרה, להימשך ויש לצאת חוצץ נגדה, ובמסגרת שולחן עגול לקיים "סיעור מוחות" שיציף כצפוי רעיונות "שמחוץ לקופסה".
לבסס את הפעילות הרפואית על ה"קוד האתי" (בעל שתי המחויבויות – לפרט החולה מחד, לבריאות העם מאידך). למסד את הקוד האתי ולהפוך את ה"לשכה לאתיקה" לגוף סטטוטורי מוכר (דוגמת לשכת עורכי הדין). ליצור בקהל הרחב את המודעות והאהדה ל"שבועה", למכלול פעילויות ה"לשכה" וגופי הר"י האחרים כבסיס להתנהגותו של הרופא ושל הר"י כגורם המגן הבלעדי, המחויב אתית לבריאות הפרט והקהילה.
לקבוע אחת ולתמיד: אין למנות כמנכ"ל משרד בריאות מועמד שאינו רופא.
יש להכפיף את הסיסמה "איזון תקציבי" לעקרון האנושי הנעלה ביותר של שליחות הרופא "כמציל חיים".
במקביל, לאתר משאבים נוספים (והם מצויים) עבור מערכת הבריאות הציבורית (ראו מאמרי "תכנית אב לשיקום מדורג של מערכת הבריאות הציבורית המתרסקת", המתבסס על מודל ה-PPP, שאומץ ברבות ממדינות ה-OECD. ההצעה הוגשה קודם לכן למנכ"ל משרד הבריאות אך נשארה עד היום ללא מענה).
לצרף את הר"י כגורם מרכזי בתכנון, גיבוש וביצוע של מדיניות הבריאות הממלכתית.
באם יופעל התהליך השיקומי וייושם כרוחו וכלשונו (כמובן גם בעזרת מחשבות/ רעיונות/ פעילות יוצרת וכו' – "מחוץ לקופסה" שמעבר לנ"ל), תחזור להר"י מאליה זקיפות הקומה, ויחד עימה יש לקוות כי תיעלם תופעת "האנונימיות" של רבים מחברינו ומשטר האימים של הקברניטים למיניהם יהיה נחלת העבר, כ"חלף עם הרוח".
זיכרו והפנימו, תוך תחושת העוצמה האנושית-מוסרית של שליחותכם: בלעדינו הרופאים, חברי הר"י לאלפיהם, אין רפואה בישראל!