"אז איך הרופא שלכם?" – השאלה הזאת, בניסוחיה השונים, עולה לא אחת, אפילו כבדרך אגב, בשיחות סלון ובלילות שבת, בין מטופלים, לרוב בגירים. יש שממקדים את השאלה "ואיך רופא הילדים החדש שלכם?". במיוחד מוצג הנושא כאשר מישהו מבין המכונסים מספר כי החליף, או נאלץ להחליף, רופא משפחה. "ואיך הוא מטפל בך?", שואל אחד הנוכחים, "איך הוא מתנהג?", "איזה יחס הוא נותן?".
עוד בעניין דומה
בנושא הזה התחבט לאחרונה גם רופא אמריקני, ד"ר מילטון פאקר, ששימש עד לא מכבר בעיקר כיועץ רפואי לכמה מחברות התרופות הגדולות בעולם והיה יו"ר של ועדות אחראיות על ניסויים קליניים שונים, למשל בתרופה לטיפול באי ספיקת לב. לד"ר פאקר יש בלוג באחד מאתרי האינטרנט של הקהילה הרפואית בארה"ב. מה שנכתב בו ראוי לתשומת לב של כל רופא. וכך סיפר ד"ר פאקר בפוסט שלו:
"עקב בעיות רפואיות, ביקרתי לאחרונה אצל רופאה מוערכת. היא נחשבת מאוד וזוכה לשבחים בתחום שלה. נדרשה המתנה די ארוכה כדי להשיג תור אליה. רציתי באמת לשמוע את חוות דעתה על המחלה שלי.
כאשר נכנסתי למרפאתה, הובילו אותי לחדר הבדיקות, שם המתנתי עד שתיכנס. זמן קצר לאחר מכן היא נכנסה לחדר, הציגה את עצמה ומיד התיישבה מול צג מחשב. בעוד עיניה ממוקדות אך ורק בצג, היא ירתה במהירות סדרת שאלות שהמחישו את מאמציה המלאכותיים לברר את ההיסטוריה של מחלתי. היא שאלה ואני עניתי במשך חמש דקות. ואז שמתי לב שבמשך כל פרק הזמן הזה היא לא יצרה עימי קשר עין, אפילו לרגע קל. ניסיתי לשלב אותה בפרטי הפרטים של התלונות שלי, אבל לא הצלחתי.
כאשר סיימה למלא את ה'שדות' בשאלון שעל צג המחשב שלה, היא אמרה כי היא הזמינה עבורי כמה בדיקות. אמרתי לה שכבר עשיתי רבות מהן, אבל היא הצביעה על כמה בדיקות שעדיין לא ביצעתי.
לאחר עשר דקות לערך, הבנתי שהביקור אצלה מתקרב לסיומו, אף על פי שהיא בכלל לא שאלה אותי כמה שאלות רלבנטיות מאוד לגבי מחלתי. לאחר כמה עשורים במקצוע הרפואה אני באמת טוב בהצגת היסטוריה רפואית לפרטיה, אלא שהפעם אפילו לא ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת. היא רק אמרה שעלי לבצע כמה בדיקות.
בעוד היא מכה על מקלדת המחשב, שאלתי: האם אין בדעתך לבדוק אותי? היא ענתה קצרות: 'אין לי צורך בכך'. התשובה שלה לשאלתי האחרונה היתה: 'ובכן, נראה, כאשר יגיעו התשובות מהבדיקות'.
לאחר הדקה ה-13 לביקור, היא סוף-סוף הסתכלה עלי בחטף, רק כדי לומר: 'להתראות. גוד-ביי'. מדדתי - סך משך הזמן לקשר עין איתי במשך כל הביקור אצלה ארך פחות מ-60 שניות.
הרופאים אינם מתוגמלים עבור התיעוד, כתיבת המסמכים, ולכן הם חייבים לשלב לשם יעילות את התיעוד יחד עם האינטראקציה עם המטופל בתוך פרק הזמן הקצר שמוקצב לכל ביקור אצל הרופא. התוצאה: התיעוד מנצח – המטופל מפסיד
הרבה התרחש בתוך 60 השניות שבהן הסתכלה לכיווני, למעשה היא הסתכלה מעבר לכתפי. אני וידאתי שאני מסתכל לעיניה ונעצבתי ממה שראיתי. לא היה שום רגש, לא חיבור, לא אמפתיה. כל מה שעשתה בוצע במהירות המירבית האפשרית. מה שהיה חשוב יותר מכל מבחינתה, שהיא תיעדה שעשתה כל דבר כיאות.
כאשר עמדה לעזוב , הושטתי יד כדי להודות לה, אבל נראה שלא חשה בנוחות ללחוץ את ידי. היא עזבה את החדר במהירות.
נאמר לי שעלי לגשת לפקידת הקבלה. את דרכי אליה עשיתי באיטיות, כאשר אני שב ונזכר בימים שבהם רופאים, באופן שגרתי וקבוע, קיימו קשר עין עם המטופלים במשך כל זמן הביקור במרפאתם.
בעבר, הרהרתי לתומי, החלק הכי טוב בלהיות רופא היה להיכנס לחדר ולברך מטופל חדש, יחד עם בן משפחתו שליווה אותו אלי, להזיז את הכיסא לקראתו כדי להיות יותר מעורב וקשוב, להזדמנות לשמוע את הסיפור שלו – ולפתור בעיה. כל סיפור של מטופל היה ייחודי באופן טוטלי, ואני זוכר שהייתי דרוך ואפילו נהנה מניואנסים שבכל אחד מהסיפורים. לעתים, ההבעה שגיליתי מהמבט לתוך עיניו של המטופל שלי חשפה הרבה יותר ממה שסופר לי למעשה.
למרות הכל, קשר העין עם מישהו או עם מישהי שנתנה בי אמון היה ממריץ ומשמח אותי במיוחד. לא רק אותי. לאחר הרבה מאוד ביקורי מטופלים אצלי אני בטוח שעזרתי למטופל שלי על ידי כך שהאזנתי בקשב רב למה שסיפר לי, שדיברנו ושהקפדתי על קשר עין עימו, וזה היה חשוב יותר מכל מרשם תרופה שכתבתי.
אבל הימים ההם חלפו עברו מהעולם בלא מעט מקצועות. רופאים רבים נמצאים תחת לחץ להקפיד על לוח זמנים הדוק. למעשה, הזמן הנדרש כדי לתעד ביקור אצל רופא הוא למעשה ארוך יותר מהזמן שהוא מבלה עם המטופל שלו.
הרופאים אינם מתוגמלים עבור התיעוד, כתיבת המסמכים, ולכן הם חייבים לשלב לשם יעילות את התיעוד יחד עם האינטראקציה עם המטופל בתוך פרק הזמן הקצר שמוקצב לכל ביקור אצל הרופא. התוצאה: התיעוד מנצח – המטופל מפסיד.
יש רופאים שפותרים את הבעיה הזאת על ידי כך שהם שוכרים, בכספם, פקיד, לבלר, רשם. הוא יכול להיות בעל מקצוע אחר מתחם הבריאות או פשוט יותר, שכל תפקידו להקליט או לרשום את השיחות שמנהל הרופא עם המטופלים. אלא שקשה למצוא 'רשמים' טובים וכמובן יש לשלם להם בעד עבודתם.
ארגוני בריאות רבים הגיעו למסקנה שעל הרופאים לבצע את תפקידי ה'רשם'. זה יותר משתלם להם, אבל לא אנושי באופן נורא ואיום. בכך רק מובטח שהרופאים לא יכולים להקדיש את רוב זמנם למיומנויות שלהם. הם עסוקים במשהו אחר.
כאשר הסתיים הביקור שלי אצל הרופאה, הגעתי לדסק פקידת הקבלה והיא שאלה אותי: מתי הרופאה תראה אותך שוב? זו היתה שאלה מסקרנת מאוד, שהביאה אותי למחשבה לגבי כל האינטראקציות שהיו לי איתה במשך כל הביקור. אני ממשיך לתהות: מתי היא בכלל ראתה אותי בפעם הראשונה?".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
