אני רוצה להאמין, שהרבה דברים נגמרו ביחד עם התורנות האחרונה שלי אתמול בבוקר, אחרי שעזבתי את בית החולים בפעם האחרונה כמתמחה ברפואה פנימית אחרי עוד תורנות של 26 שעות.
עוד בעניין דומה
שנת 2001 במקסיקו. טיול של פעם בחיים עם חבר נפש, ובשקט שבין חוף קריבי אחד למקדש מאיה שני, המחשבות שלי מזוקקות מתמיד - אני מחליט שאהיה רופא.
למעשה, מהרגע הזה הכל התחיל והחיים שלי שינו את מסלולם, כשיצאתי למסע הכי אמיתי ומשמעותי שהיה לי בחיי. מסע רצוף שיאים רגשיים ונקודות שפל, סיפוק אדיר ואכזבות, ימים ארוכים ולילות עוד יותר, ויתורים והקרבות, הרבה שנים של לימודים, שלושה תארים, סטאז', התמחות, מאות תורנויות, אינספור חולים - לא מעט שאיבדתי וגם כאלה שהצלחתי שלא. מסע שחלק ממנו ודאי שתמיד ימשיך במובן מסוים, אבל שגם חלק משמעותי ממנו נגמר ברגע אחד של ניצחון קטן אישי שלי - תורנות אחרונה כמתמחה בפנימית.
העניין הוא שאף אחד לא מכין אותך באמת למה שהמסע הזה מביא איתו, על מה שאתה הולך לוותר עבורו, למה שהוא יעשה לך, איך שישנה אותך ולאיך שהוא משאיר אותך כשהוא מסתיים. ההתמודדות היום יומית הסיזיפית עם אי הספיקה של המערכת ועם אי הספיקה האישית שלך בתוכה, הצורך הבלתי פוסק בעיבוד ובוונטילציה, המקרים הקשים, הטרגדיות, הרגעים המצמררים והמבטים המקפיאים שלא תשכח כל החיים, הבשורות המרות, ההצלחות המדהימות, האנשים שליווית בישורת האחרונה של חייהם, המשפחות שלהם, חוסר האונים המשתק, המתסכל והיומיומי, שכל כך מנוגד למקצוע שבו יש לך גם את הכוח הכי גדול לשנות ולהשפיע על בני אדם. בעיקר, אף אחד לא מכין אותך לזה שאין מי שמטפל במטפל.
ויש לזה מחיר, שאני עכשיו מרגיש את ההשלכות שלו. רוב הדברים שהוצאתי החוצה וכתבתי בשנים האחרונות היו עבור מי שקרא אותם מעין הצצה לארגון המתמחים שהקמנו ושאני מלא גאווה לעמוד בראשו. כתבתי ודיברתי הרבה על המאבק שלנו. נראה לי שנקודת הציון המיוחדת הזו עבורי גורמת לי רק הפעם לכתוב על המאבק שלי.
אני מבין שהשתניתי במהלך ההתמחות. החיים הפכו להיות משהו שאני רגיל כל כך לראות את רגעי הסיום שלו, כך שהמוות הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. וזה משנה אותך. בלתי אפשרי באמת להכיל עד הסוף את כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות, זה יותר מדי, ולכן הנפש עושה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - היא מתגוננת כדי לשרוד. ההתמחות היא כל כך עוצמתית שקשה לי לתאר. היא לפעמים כמו אש שצריך להתגונן מפניה, צורבת את העור שלנו, והוא לאט לאט מתעבה ומצטלק שכבר אי אפשר לחדור אותו. כך אתה מתעורר בוקר אחד ומגלה שגידלת שריון.
השריון היה שם כשהייתי צריך להתמודד עם מקרי מוות שקינן בי הספק שאולי יכולתי למנוע. הוא היה שם כשבישרתי לבחורה צעירה עם תינוק קטן בבית שיש לה גידול במוח. הוא היה שם כשהודעתי לילדים של האדון הצעיר בן ה-60 שהגיע עם אמבולנס למיון, נועל עדיין נעלי ספורט חדשות ולובש מכנסיים קצרים, מסורק ומטופח, שמשום מקום האבא הבריא לחלוטין שלהם התמוטט באמצע החיים והרחוב, וההחייאה הארוכה שלנו לא הצליחה. השריון היה שם בשבילי כל כך הרבה פעמים.
אומרים שרופא אמיתי הוא אחד שיש לו בבית הקברות שורה של קברים על שמו. אז לפי ההגדרה הזו אני רופא אמיתי. וגם השריון אמיתי וכבד, ולא מדברים עליו, אבל הבעיה הגדולה איתו באמת, היא שאתה לא יכול להלביש ולהוריד אותו מתי שרק מתחשק, ובגלל שאתה חייב אותו הרי ביום יום שלך, אז הוא כבר נשאר עליך כל הזמן גם כשאתה מחוץ לתפקיד. בבית, עם החברים, המשפחה והחיים האישיים שלך שהולכים ומצטמקים ככל שההתמחות מתקדמת והשריון גדל. הוא חיוני להישרדות שלך, אבל דופק לך את החיים. כבר אמרו: medicine - screwing my life to save yours.
עכשיו כשאבק ההתמחות מתחיל לשקוע, עוברת בי התחושה שצריך להשיל מעלי את השריון הכבד הזה, גם אם זה אומר להפוך להיות יותר פגוע וחשוף. לחזור לעצמי שהלך קצת לאיבוד במסע הסוחף הזה. זה אירוני, אבל דווקא בסוף ההתמחות - לחזור להיות יותר אנושי. בלי שריון והגנות. יותר קרוב למה ולמי שנמצא שם בחוץ. כמו שצריך להיות בן אדם. כמו שהייתי פעם. פעם, לפני ההתמחות. כמו שאני מאמין שאני עדין מתחת לשריון.
צריך אולי עוד כמה רגעי שקט מזוקקים במקסיקו עם חבר טוב, אבל הפעם כדי להזכיר לעצמי מדוע יצאתי למסע הזה מלכתחילה, כדי להתרגש שוב כמו פעם מכמה שאני אוהב את המקצוע שלי שהוא הכי יפה בעולם, כדי לקבל את ההחלטה הנכונה לצאת למסע חדש ולהרגיש לאן המסע הזה צריך לקחת אותי.
בראש מוקרנת אצלי עכשיו תמונה שחקוקה לי בזיכרון מאז שזכיתי לראות אותה על הבמה לפני כ-20 שנה, כשתיקי דיין עמדה מול יוסי בנאי ז"ל, פשטה ידיים, וצעקה לעברו ביצירת המופת "מלאכת החיים" של חנוך לוין האלמותי:
"יונה, קום! הבוקר מתקרב. שער בית-המלאכה הישן של חיינו נפתח בחריקה. קום לעבוד, יונה. קום לסיים איתי ביחד את מלאכת החיים!".
אני לא יודע מה יוליד יום, וללא ספק יש לי עוד המון דברים לעכל, ללמוד מהם, לסגור, לפתוח, להשיל מעלי, לשנות ולשפר במערכת, ברפואה, בחיים של כולנו וגם בחיים שלי. אבל בדבר אחד אני בטוח - הבוקר מתקרב, אני שומע שער נפתח בחריקה ומחר אני אקום לעבודה ליום הראשון של שארית מלאכת החיים שלי.