• יו"ר החברה: פרופ' רן בליצר
  • משנה ליו"ר החברה: מלי קושא
  • גזברית: ד״ר לילך צולר
  • מזכיר: ד״ר מוטי חיימי
דעות

מיהו הרופא הראוי?

מיהו הרופא האידיאלי - מקצוען מנוכר או רופא הנופל ממנו מעט במקצועיותו אך שופע חום ואמפתי? מה לעשות כשמטופל מעוניין להתייעץ עם רבנים או רועים רוחניים אחרים? ואיך להתייחס לרפואה המשלימה, והאם לשתף את המטופל בשיקולים הרפואיים?

דרך ארוכה עברה הרפואה הקלינית מאז תקופת רופא הכפר אשר מרכולתו העיקרית הייתה "טיפול אישי, מסור ורגיש" ועד עידן רפואת ההיי-טק הנוכחי שבו מתאפיינת הרפואה הקלינית באמצעי אבחון וטיפול המציתים את הדמיון ברמת דיוקם ויעילותם. בעידן הקודם הרופא הראוי בעיני מוריו, חבריו ומטופליו היה זה שניחן בידע מקצועי מעודכן לתקופתו, בחביבות שופעת וביכולת התמסרות יוצאת דופן (לעתים לשבת לילה שלם לצד חולה אנוש כדי לעקוב מקרוב אחר מצבו, להתערב במצבי משבר ולעודדו). האם גם כיום אלה התכונות שבזכותן רופא הוא ראוי בעיני כול? טענתי העיקרית במאמר זה היא כי הדברים נכונים היום כבעבר. יהא הידע המקצועי של הרופא רב, עדכני ומעמיק ככל שיהיה, אין בעיניי מקצועיות ברפואה ללא הליכות נאותות של הרופא עם מטופליו.

ואם תעלה הטענה: מה עדיף בעיני המטופל, רופא מקצוען מהמעלה הראשונה אך מנוכר ולא חביב, או רופא בינוני הנופל ממנו מבחינה מקצועית אך שופע אמפתיה וחביבות? ייתכן מאוד שבמשאל כזה רבים יענו שהסוג הראשון עדיף על השני ושהמקצועיות קודמת לכול. דעתי היא, כאמור, שאין מקצועיות מהמעלה הראשונה ללא הליכות נאותות לצדה. במקצועות הפנימיים והניתוחיים כאחד חלף לדעתי זמנו של "הרופא הווירטואוז הזועם" שהכול יראים מפניו (מטופלים ועמיתים כאחד). וירטואוז כזה, שלא ניחן במידת האמפתיה והחביבות הטבעית הנדרשות, יתקשה ואולי גם לא יהיה מסוגל להזדהות עם מטופליו, להכיר בשגיאותיו (שאיש, גם וירטואוז, אינו חף מהן), להתמודד איתן, לדווח עליהן ולהיות פתוח לתיקונן.

גם מקצוען-על מנוכר, שיוצר לכאורה למטופליו ומנותחיו ערך מוסף על פני רופא חביב ואמפתי ששליטתו ברזי המקצוע פחותה במעט, מאבד ערך מוסף זה בהתמודדות נחותה מרעהו עם מצבי משבר שמתפתחים לעתים לא נדירות ליד מיטת המטופל ובחדר הניתוח או עם מצבים שבהם קרתה טעות בטיפול, ללא תלות מי אשם בטעות. איש המקצוע המנוכר, המתנשא והאנטיפת יגיב בדרך כלל בהתנערות ואף בנטישה במצבים אלה, לעומת עמיתו המסור והחביב שבמצבים אלה יְיַצֵּר ערך מוסף חיוני למטופל. בעידן שבו השפעת הרווחה הנפשית על הסיכוי להחלים ועל קצב ההחלמה ידועה ומבוססת, בולט יתרונו של האחרון על פני הראשון ברוב המצבים מבחינת רוב החולים, במחלות שפירות וממאירות גם יחד.

מיהו אפוא הרופא האידיאלי? מקצועיות מרבית הייתה ונותרה תכונה חשובה, אך כאמור לא מספקת. גם בעידן המודרני, ואולי דווקא בעידן ההיי-טק, חשובים ביותר כישורי התקשורת והכנות. הרופא המתקשר המעולה בעל הרגישות הרבה שמסוגל לאזן בין האוטונומיה של הפרט המאפיינת את התקופה הנוכחית ברפואה ובין זכותו של המטופל לא לדעת את אשר אין ברצונו לדעת (גם זו אוטונומיה) הוא הרופא העדיף. יתרונו של הרופא היודע להפגין פתיחות, כנות ואמפתיה, הנוקט דרך של גילוי נאות מצד אחד אך נמנע ממסירת מידע לא בדוק או לא מושלם (כולל הימנעות מקציבת זמן החיים הנותר) על פני אלה שלא ניחנו או לא מכירים בחשיבות תכונות אלה ברור בעיני, ולדעתי ברור גם לרוב המטופלים.

 מקצועיות מרבית הייתה ונותרה תכונה חשובה, אך כאמור לא מספקת. גם בעידן המודרני, ואולי דווקא בעידן ההיי-טק, חשובים ביותר כישורי התקשורת והכנות

תכונות נוספות שרוב המטופלים היו רוצים לראות ברופאיהם כוללות לדעתי גם את הנכונות לקבל דעה נוספת ולכבד אותה כאשר מדובר במחלה קשה, כשהאבחנה או דרך הטיפול אינן חד-משמעיות, או כשניכרים ולו ניצני רצון של מטופל לקבל דעה כזו. עלינו להתייחס בכבוד גם לגורמים "לא מקצועיים" שממלאים תפקיד מרכזי בעולם האמונות והדעות של המטופלים שלנו ושאיתם הם מעוניינים להתייעץ (למשל, רבנים או רועים רוחניים אחרים). גם אם איננו מעריכים לעתים את דעתם של אלה, עלינו לכבד את רצון המטופל להתייעץ איתם, ולהנחותו ברגישות הראויה כאשר דעתנו שונה. מניסיוני במקרים רבים, דמויות כאלה עשויות לעזור לנו בטיפול ורק לעתים רחוקות הן מפריעות לו.

הרופא הראוי משתף את מטופליו בשיקוליו (ללא תלות בהשכלתם וברקע שלהם) תוך מתן הסבר מפורט וסבלני למטופל, ועל פי בקשתו גם לבני משפחתו. אלה מאיתנו שמגיבים בנרגנות כשמטופל מצטט מידע שדלה מהאינטרנט, טוב יעשו אם יכילו סממן זה של תקופתנו וישכילו לעזור למטופל לסנן מידע בדוק ואיכותי מתוך השפע ההטרוגני והלא מבוקר שמאפיין את מאגרי המידע האינטרנטיים.

גם נושא הרפואה המשלימה ראוי ליחס דומה, לדעתי. בתחום פרוץ זה, על המידע הלא מוכח שמאפיין אותו, קיימת הטרוגניות רבה שנעה משיטות שקיימות כבר אלפי שנים (בלי שנחקרו והוכחו) ועד אמצעי טיפול שגובלים בכישוף. אינני מטיף להכלה כוללנית של נושא שנוי במחלוקת זה, אך אין להתעלם מכך שהציבור מצביע ברגליו ופוקד בהמוניו את המטפלים בתחום זה. מחובתנו לקרוא על הרפואה המשלימה ולהכירה, להכלילה בשיח שלנו עם מטופלינו, לעזור להם לנפות את המוץ מן הבר, לכבד את השפעתן החיובית של שיטות גוף-נפש על הרגשת המטופל ולעשות ככל יכולתנו כדי שאבחנה וטיפול קונבנציונליים שיעילותם הוכחה מחקרית לא יימנעו ממטופלינו עקב נהייתם אחר הרפואה המשלימה. התעלמות מהרפואה המשלימה לא תאפשר לנו להשיג מטרה זו.

אלה מאיתנו שמגיבים בנרגנות כשמטופל מצטט מידע שדלה מהאינטרנט, טוב יעשו אם יכילו סממן זה של תקופתנו וישכילו לעזור למטופל לסנן מידע בדוק ואיכותי מתוך השפע ההטרוגני והלא מבוקר

הרופא הראוי בעיניי הוא זה שמדווח על תוצאות בלתי צפויות של טיפול למערכת בקרת האיכות במקום עבודתו ומשתף עמה פעולה בחקר האירוע (בין שאירע בו נזק בר מניעה או שאינו בר מניעה למטופל, ובין שהייתה זו "כמעט תאונה"), כאשר ננקטים מצד הרמה הממונה כל האמצעים כדי להבטיח שלא יבולע לרופא בעקבות דווחו הכן.

הרופא הראוי בעיניי הוא גם זה שאינו נוטש את מטופליו בעת התרחשות טעות או כאשר מסתמנת הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית (מבוססת או קנטרנית) אלא משתף, מסביר ואף מתנצל על טעות (אמפתיה והתנצלות במצבים אלה הוכחו בספרות כמקטינות את הסיכוי להגשת תביעה, וזו כמובן רק הסיבה השנייה בחשיבותה לצורך להפגין אמפתיה ולהתנצל).

הרופא הראוי בעיניי הוא זה שיודע לאזן בין מחויבות מוחלטת לפרט שבטיפולו ובין טובת הכלל. הימנעות מקביעות מוחלטות בנושא הטיפול הרפואי המועדף והתעדכנות מעמיקה בספרות מסייעות רבות בכך. כידוע, לא תמיד התרופה היקרה ביותר היא המתאימה ביותר למטופל מסוים. כדי לעמוד בציפייה זו על הרופא להתעדכן באופן שוטף הן בספרות הרפואית ולהעמיק בה והן בנושאים בסיסיים של כלכלת בריאות. לסיום, הרופא הראוי הוא זה שמגייס לעזרת חולה שאפסו סיכוייו להירפא את הטיפול הפליאטיבי המיטבי למניעת כאב וסבל.

לסיכום: אנו חיים בעידן שבו צו השעה הוא לשלוט ברזי המקצוע בכל אחת מההתמחויות שלנו ולהפגין בקיאות רבה בהיבטים האבחוניים והטיפוליים שכוללים לא אחת טכנולוגיות מתקדמות. דווקא בעידן כזה נודע לדעתי מקום לא פחות חשוב לתכונות אישיות של הרופא הקלאסי ולשליטה בהיבטים לא ביולוגיים אלא נפשיים, רגשיים, סביבתיים וחברתיים של המקצוע. רק מזיגה של אלה עם אלה, שעל פיה נבחר את המועמדים למקצוע ונחנך את צעירי העוסקים בו, תחזיר אלינו את אמון המטופלים ותבטיח רפואה איכותית, שיעורי הצלחה גבוהים באבחון ובטיפול ושביעות רצון של המטופלים.

*מאמר זה פורסם לראשונה בספר "רפואה בין השורות" בהוצאת ההסתדרות הרפואית

נושאים קשורים:  דעות,  רשלנות רפואית,  רפואה משלימה,  הרופא הראוי
תגובות
יוסי
14.09.2012, 11:23

מאמר כל כך נכון ,רק חבל שמעטים ברמות הניהול אשר חושבים כך ומעטים הכלים המודדים תכונות אלו בקרב הרופאים ומקדמים רופאים אמפתיים. הרפואה לא מנותקת מתחומים אחרים בארץ : לרב הצועק וה"פושר" הוא זה שמועדף כי תכונות אלו נחשבות לרצויות וחיוניות להצלחה בתפקיד גבוה.
בנוסף בהמשך לנאמר לגבי הצורך להסביר למטופלים בשפה שלהם הנה אמרה שמיוחסת לאלברט איינשטיין:

You do not really understand something unless you can explain it to your grandmother

עדנה קוט
14.09.2012, 18:51

סקירתו והשקפתו של פרופ' הלוי מקובלים עלי בהחלט. נסיוני כרופאה ומנהלת מחלקה בבית חולים מגיעים ליובל- חמישים שנה יאן ספק שהרופא המטפל בכל תחום חייב להרעיף על החולה והמבקש טיפול ,בטחון ולשקף בהתנהלותו בקיאות וניסיון . הרופא חייב לנהוג בחולה כאדם שווה ערך אך נטול ידע בתחום המקצועי של הרופא. אין זה מקנה לרופא שום עליונות או אפשרות להשפיל את החולה בגין אי ידיעה. ההפך הוא הנכון כפי שפרופ' הלוי גורס יש לשתף את החולה בלבטים ולהסביר לו האבחנה וגישת הטיפול.אך במידה שלא תעורר אצל הנבדק חרדה ותשתק כושר החלטותיו.יש לדעתי גם להזהר במינון האינפורמציה לחולה ולהעריך קודם על פי קרוביו והוא עצמו את עוצמת חסינותו. הרופא מהווה סמכות בדרכי נועם ומתוך כבוד לזולת. אני מכירה רופאים רבים הנוהגים כך בחולים ומעצימים את האמון של החולה. יש גם מקום להודות בטעויות אם קיימות.

שמואל גבעון
20.09.2012, 10:59

דברים כדורבנות. אני רופא משפחה, שמחד מתיימר להתעדכן ולהיות בחזית הידע, ככל שאני יכול, ומאידך שומע לא אחת תלונות של מטופלים שלי על רופאים מנוכרים שפגשו במרפאות מקצועיות או בבתי החולים, שפגעו והעליבו את המטופלים בחוסר התייחסות או בהתייחסות פוגעת. אני מסביר להם שמבחינתי הרופאים האלה אינם אלא טכנאים שעוזרים לי לבצע דברים שאני לא יכול/לא יודע לבצע, כמו ניתוחים וכו', אבל בבעיות הפסיכוסוציאליות ואת כל שאר הבעיות אני שמח לעזור ולטפל ואפשר להתעלם מהיחס המנוכר או חוסר היחס של אותם הרופאים. ביני לביני אני חושב שרופא חייב להיות קודם כל בן אדם ורק לאחר מכן רופא, אחרת כדאי שיחפש לו מקצוע אחר.
אני מלמד שנים את המתמחים הצעירים שלנו שהסיבה העיקרית לבואו של מטופל, שפיתח תסמין חדש או החמרה של תסמין קיים, לרופא היא חשש/חרדה מהפרשנות של התסמין. אדם יכול לקום בבוקר עם התקף מיגרנה קשה אבל הוא לא יפנה לרופא כי זה לא מפחיד אותו - הוא מכיר את זה ויודע להתמודד. מאידך, הוא יכול לפתח כאב גרון פשוט, שכשלעצמו אינו מסוכן, אבל הוא ירוץ לרופא כי זה מעורר בו חשש שמא מדובר בחיידק מסוכן (במקרה הטוב) או בסרטן (במקרה הגרוע). הרופא הלא מיומן יחשוב לעצמו: "האם אין לאדם הזה מה לעשות אלא רק לרוץ אלי עם בעיה טריוויאלית כזאת"? הרופא הנבון יבין שמה שהביא את המטופל הוא החשש וכל מה שנדרש ממנו הוא להפחית את רמת החרדה של המטופל ובכך לשפר את שביעות הרצון שלו ולהחיש את ההחלמה (דבר שהוכח במחקרים שונים, כולל שלי).
לסיכום: התייחסות אנושית ותשומת לב למטופל חשובות יותר מידע רב, שאותו קל להשיג כיום באמצעי התקשורת האלקטרוניים. זה נכון היום בדיוק כמו בעבר.
יישר כוח לפרופ' הלוי.