המושג חמלה (Compassion) ברור לכולנו - אך רק לכאורה. קל לדבר עליו, וקשה ליישם אותו הלכה למעשה. החמלה היתה ערך עליון ברפואה הקלאסית, ואסור להרשות לה להתקהות עם קצב החיים המודרניים. מערכת הבריאות הממוסדת, שהיא בהווייתה עמוסה, לחוצה וביורוקרטית, חייבת להציב את החמלה כחלק בלתי נפרד מהחזון ולשלב את עקרונות החמלה ומרכיביה באופן ממשי בליבת העשייה.
עוד בעניין דומה
אנו חיים בעולם רפואי של טכנולוגיות מתפתחות. הן מתוחכמות מאוד אך מגדילות את המרחק בין הרופא לחולה. ככל שהמידע הרפואי נגיש יותר לציבור, התסכול והניכור של הציבור מול הממסד הרפואי גוברים.
הטמעת חמלה במערכת הבריאות מחייבת קודם כל הכרה ברורה בצורך לעסוק בה ולדבר עליה בכל דרגי הטיפול, החל ברופא הראשוני והצוותים הרפואיים המעורבים במפגש בין חולה למטופל, בשילוב הדרגים תומכי הרפואה, ועד לדרג הניהולי הבכיר ביותר ברמה המיניסטריאלית. הדבר מחייב שינוי בתרבות הניהול ומנהיגות נחרצת. גם האוניברסיטאות נדרשות לשים דגש על החמלה, כחלק בלתי נפרד מתוכניות הלימודים המובנות.
בעולם העסקי מדברים גם על שיווק המוצר כפשוטו, וגם על חוויית הלקוח. אין סיבה שבמערכת הבריאות, בארגוני הבריאות ובמוסדות הבריאות לא ניצור לחולה, הזקוק לעזרה ברגעים הכי קשים בחייו, חוויית בריאות מחבקת, חומלת ואישית. יש להתייחס לחמלה כאל כל טכנולוגיה רפואית אחרת ולהעריכה במונחים של עלות מול תועלת כפי שתופש אותה הציבור, הן הבריא והן החולה.
טיפול בגידול ממאיר לא כולל רק את הוצאתו הפיסית, אלא גם ליווי החולה; והצעה לטיפולים כימותרפיים וקרינתיים אינה יכולה להיות אוטומטית, אלא כחלק ממכלול שיקולים הומניים הקשורים לאיכות חיי החולה ושיתופו בהחלטה על מדיניות הטיפול
חיזוק החמלה במערכת הבריאות מחייב השקעת משאבים לחינוך העובדים בכל מגוון התפקידים; חשיבה מחדש בכל הקשור בשיפור השירות; והקצאת תקני כוח אדם שיאפשרו להעצים את החולה בכל מפגש עם נותן שירות רפואי.
בעידן של משאבים מוגבלים ותחרות עם טכנולוגיות חדשות ויקרות, יש להעלות את דגל החמלה על נס. כל אחד במערכת הבריאות וקברניטי החברה צריך לענות על שאלות רבות, כגון: האם המערכות הקיימות הן ידידותיות לחולה ולמטופל? האם יש מספיק סבלנות וסובלנות בקרב העוסקים במקצוע הרפואה ביחסם לחולים ולמשפחותיהם?
הסוציולוג ארווינג גופמן תיאר את בית החולים כאחד מהמוסדות שבהם נשללת חירותו של הפרט: "הוא מופשט מסמלי הסטטוס שלו ותלוי במערכת המותירה אותו בעמדת כוח נחותה ונמוכה". החולה הוא דייר במוסד שבו מנהלים את חייו גורמים אחרים הקובעים את סדר יומו ואת שגרת חייו, אפילו בנושאים שוליים. למעשה, בבית החולים נשלל כבודו של האדם. עד כמה ניתן, בעידן המודרני, לנטרל את החוויה הזו? הדבר אפשרי, אם רק ניתן לו את תשומת הלב הראויה.
החמלה חייבת להיות חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של המטפלים. מקצוענות ברפואה אינה רק מקצועיות. היא חייבת להכיל גם מרכיבים של יושרה, הגינות, זולתנות (אלטרואיזם) ותקשורת בין־אישית טובה. לדוגמה, מנתח מקצוען המוגדר כלהטוטן באמנות ה"סקלפל" (סכין המנתחים) - אמנותו תיפגם אם הניתוח לא יהיה מלווה בתהליכים התומכים בחולה ובמשפחתו. למשל, טיפול בגידול ממאיר לא כולל רק את הוצאתו הפיסית, אלא גם ליווי החולה; והצעה לטיפולים כימותרפיים וקרינתיים אינה יכולה להיות אוטומטית, אלא כחלק ממכלול שיקולים הומניים הקשורים לאיכות חיי החולה ושיתופו בהחלטה על מדיניות הטיפול.
בכינוס שקיימה מערכת הבריאות הלאומית הממשלתית הבריטית ב–2008 הועלה על נס דגל החמלה ונקבעו עקרונות פעולה בנושא, ובהם הצהרה על החמלה כערך ליבה, הגברת כישורי תקשורת ויחסים בין־אישיים, הקדשת זמן לדיון בנושאים בעייתיים בצוותי הרפואה, איתגור מודלים של מקצוענות, ייצוב דפוסי התנהגות של צוותי רפואה, הצהרה על חמלה כמרכיב ביכולת הניהולית והמנהיגותית ושיתוף הציבור וצרכני הבריאות בשינוי הנדרש.
נכון להציב את החמלה כחלק בלתי נפרד מהתנהלות מערכת הבריאות והוא חייב להילמד ולהיטמע בה באופן תמידי. צריך להעמיק את המודעות הציבורית לחמלה ולהחדירה להתנהגות היום־יומית. הציבור חייב לדרוש את החמלה, ונותני השירותים חייבים לספק חווית בריאות אחרת.
*המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר